הרבה אחרי שהגופות נקברות, מה שנותר הוא ההרס. הגדמים של בתים ביישובי עוטף עזה, שרופים, הרוסים למחצה. סימני האלימות הנוראה, המתמשכת, לאורך אותן שעות של יום מר. על הקיר: סימוני צוותי חילוץ הנפגעים או הגופות. החלונות המנופצים. העצים שפולחו בקליעים.
אחרי שנתיים, האלימות מותירה מאחור הרבה. כאב של בני אדם, בראש ובראשונה. הכאב על האובדן של אהוב או אהובה. הכאב על מציאות שנטבחה בשדות הקטל של שמחת תורה. החיים שאליהם נרצה לשוב, ולא יהיו עוד. מעבר לכאב, יש עדויות קרות. מחלקות שיקום שגדלו. חלקות צבאיות שנמלאות בקברים טריים של נופלים. אלה הדברים החשובים, אלה שבלב, בגוף ובתודעה. כולם, חלקיקי נשורת גרעינית של אלימות. החלקיקים יחיו בתוכנו, בנשימה, בריאות של האומה.
הדימוי החיצוני ביותר הוא הרס. ההרס בצד שלנו, נניח בקיבוץ מנרה ההרוס בצפון. או בשכונת "דור צעיר" בכפר עזה. אם נלחמים שנתיים, והניצחון ממאן לבוא, או לא רוצים להכיר בו, אז ההרס הוא מובן לגמרי. זה עניין של תשומת לב, של משאבים. המשימה הלאומית נראית כהכרעה, לא כבנייה מחדש ולא כהחלמה. ההרס גם משמש את מי שמשמש לתזכורת: אל תשכח מה שעשו לך. כאילו שאפשר לשכוח. זה המחיר של מלחמה שלא נגמרת. תבוסה, יזעקו חסידי הניצחון המוחלט בהחלט, תבוא עם מחיר גבוה יותר.
אם נלחמים שנתיים, והניצחון ממאן לבוא, או לא רוצים להכיר בו, אז ההרס הוא מובן לגמרי. זה עניין של תשומת לב, של משאבים. המשימה הלאומית נראית כהכרעה, לא כבנייה מחדש ולא כהחלמה
התמונה היא תמונת הלווין של השריפות בבוקר 7 באוקטובר בעוטף עזה. אחריה, באות תמונות הלווין של רצועת עזה. היא תוארה - עוד שקר אופנתי - כבית כלא גדול, כמחנה ריכוז. אך עזה הייתה מדינה לפני 7 באוקטובר. מדינת עולם שלישי, ענייה, נשלטת בידי ארגון פונדמנטליסטי. אך כזו עם מידה מסוימת של סדר. תוחלת חיים גבוהה מאשר במדינות אפריקה הכושלות. בעצם, תוחלת חיים גבוהה יותר מאשר באלבמה או מיסיסיפי בארה"ב. היו בה מסגדים אינספור, אבל גם מסעדות ובתי קפה ופועלי ניקיון. האומללות והאבטלה הרקיעו שחקים. העוני – החמור ביותר באיזורנו במזרח התיכון. אך במקביל, הייתה בה תקווה מסוימת, בפרט לאור שיפור במצב הכלכלי.
התקווה הייתה מקסם שווא. מי שנשלט בידי פנאטים - זהותם ודתם איננה חשובה - תמיד מובל אל האש ואל ההרס. הג'יהאדיזם של חמאס איננו תו היכר של הארגון. הוא הארגון כולו. אדוני עזה היו ונותרו אדוני המלחמה האינסופית.
ומה שנותר שם הוא ההרס. במציאות הישראלית נוצר ריטואל במהלך המלחמה: סרטונים ותמונות של פיצוץ מבנים ברצועה. הקדשת הפיצוץ לחברים שנפלו או נרצחו. השמדת הבתים או המבנים של רצועת עזה הפכה לתמונת ניצחון בזעיר אנפין. השתלטה הנחה: הרס הבניינים ייקום דמם.
היו ויש סיבות מבצעיות. לוחמים מדווחים כי כל "בית שני" ממולכד, או מסתיר פיר מנהרה, ובכל מקרה בכל מבני הציבור בוצעה "פעילות חמאס" (עזה נשלטה על ידי חמאס, אז זו לא בעיה להפליל כל מבנה ציבור ברצועה).
אך מה שהחל כניסיון מבצעי להתגבר על אתגרי לוחמת הגרילה של חמאס הפך לתורת לחימה, למדיניות, לפרויקט אדיר מימדים בו משלמים לאזרחים ישראלים כדי להרוס בתים ברצועה. פר מבנה. רפיח איננה. חלקים גדולים מצפון הרצועה, בוודאי. ההרס גמור, מוחלט. לבד מלחרוש את עזה כפי שחרשו את הר המוריה, הכל כבר נעשה. כמעט שנתיים נראים הסרטונים האלה, של עוד שכונה ועוד בניין. שוב, לא מדובר בעיקר על הרס בתוך לוחמה ממש; אלא השיטתיות. בצה"ל משיבים מיד: הכל מבצעי. בממשלה כבר מנקים ידיהם: אין הוראה מדינית להשמיד את כל בנייני עזה. שימו לב לפוליטיקאים. הם כבר מריחים את המחיר שישולם. יום אחד, כשהמלחמה תיגמר, ועזה תיפתח לעולם. ואז ישאלו: באמת, כל בית היה ממולכד? כל מנהרה? כל העיר? לתשובות אף אחד כבר לא יקשיב.
הכרה בכאב הנורא ברצועה, בהרג המתמשך של בלתי מעורבים, איננה מקור של חולשה. היא גם לא אמורה להיות "מקור של עוצמה". היא פשוט המציאות. היקף הנפגעים הזה הוא חסר תקדים בסכסוך הישראלי-ערבי. לכאב הזה, גם לכאב הזה, יהיו השלכות בחיינו
מעטים שואלים מה תוצאת ההרס. יש אוכלוסייה אזרחית בעזה, יש חפים מפשע גמורים, יש ילדים אינספור שנהרגו במלחמה. הכרה בכאב הנורא ברצועה, בהרג המתמשך של בלתי מעורבים, איננה מקור של חולשה. היא גם לא אמורה להיות "מקור של עוצמה". היא פשוט המציאות. היקף הנפגעים הזה הוא חסר תקדים בסכסוך הישראלי-ערבי. לכאב הזה, גם לכאב הזה, יהיו השלכות בחיינו. מיליון הכחשות ומלמולי שנאה ונקם לא יסתירו את העובדות הללו, ואת מחירן. העזתים, והשבוע בנימין נתניהו והקואליציה שלו חתמו על זה, יישארו ברצועת עזה. וההרס יישאר איתם. שכונות מגורים שנהרסו יצטרכו להיבנות מחדש, ואם לא ייבנו מחדש – מי ישלם את המחיר העמוק, ארוך הטווח?
העזתים, ישיבו שואפי הנקם, שכוסם לא תמלא לעולם. אך האמת היא שגם אנחנו נשלם. עזה הפכה כולה לפליטים, ליושבי אוהלים ומבנים ארעיים, לביטוי פיזי להרס. מזמן למדנו, עוד מימי ההספד לרועי רוטברג ז"ל, שאין במחנות פליטים צפופים שום תקווה. איש לא לומד לקח, וכולם נושמים את הטינה.
אך עוד לפני ההרס שלהם, יש את ההרס בתוככי גבולותינו. ההרס הישיר מפעילות האויב, וההרס כתוצאה ממלחמה ארוכה, ארוכה מדי. יש דברים שאי אפשר לתקן, ורק הזמן יכול לשחרר בדרכו הגמלונית. אך אפשר להתחיל בבנייה מחדש. שימור הזיכרון, שיקום וראשית החלמה. זו תחל כאשר עמרי מירן יחבק את בנותיו רוני ועלמא, וכל שאר החטופים יחבקו את אהוביהם, בבית. זו התקווה לשנה הקרובה, ואין אחרת.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.10.25
