ג׳יין גודול, החוקרת הדגולה שנפטרה שלשום, לא הייתה רק מדענית פורצת דרך, אלא אחת הנשים שהצליחו לשנות מן היסוד את הדרך שבה אנו מפרשים ומבינים אנושיות.
גודול מוססה את הגבול היהיר, הבלתי עביר, בין בני האדם לשימפנזים, והוכיחה שכמונו, הם משתמשים בכלים, מנהלים חיי חברה מורכבים ויצריים, מכירים זה את זה בשמות, משתפים פעולה למען מטרה משותפת, ומסוגלים למצער גם לתוקפנות מאורגנת, למאבקי כוח אכזריים, לפוליטיקה, לבריתות נכלוליות ולמהלכים המזכירים מלחמות בין בני אדם.
כדי להבין את המהפכה שחוללה, צריך לזכור איך נראה חקר הפרימטים לפניה. ובכן, רע מאוד. גורים נחטפו מאמותיהם והוצבו מול "אמהות מלאכותיות" עשויות תיל דוקרני במסגרת מחקריו של הארי הרלו על היקשרויות מוקדמות, אחרים קיבלו מכות חשמל או צפו בחבריהם מקבלים, כחלק מניסויים באמפתיה שערך קרלסון מייסלב, או הוכרחו ללמוד שפת סימנים בפרויקט של הירברט טרייס. רבים מהם לא ראו אור יום ולא פגשו את בני מינם עד מותם. עולם מחקרי שלם, שבו בעלי החיים לא היו סובייקט אלא מספר קטלוגי.
גודול שינתה זאת מן היסוד. היא הייתה המוחמד שבא אל ההר על מנת לחקור את השימפנזים בסביבתם הטבעית. היא לא דרשה מהם דבר מלבד את הזכות להתבונן בהם במשך למעלה מ-50 שנה. היא העניקה להם שמות: פלור, פיפי, דיוויד וכו', ובכך נתנה להם את הזכות להיות מישהו ולא משהו.
המהפכה של גודול לא הייתה רק בתגליות עצמן, אלא גם באופן שבו שברה את הכלים. במקום שתלטנות - התבוננות. במקום כפייה - למידה. היא זו שלמדה את שפתם
כדאי לזכור שהמהפכה של גודול לא הייתה רק בתגליות עצמן, אלא גם באופן שבו שברה את הכלים. במקום שתלטנות - התבוננות. במקום כפייה - למידה. היא זו שלמדה את שפתם. הגישה הזו לא רק פתחה את הדרך לנשים רבות אחרות, אלא גם הוכיחה שמדע יכול להיות מדויק יותר וטוב יותר כשהוא מוכן להרכין את ראשו. באופן טבעי, וכיוון שהייתה מי שהייתה, היא לא הסתפקה רק בתגליותיה, אלא הקדישה את חייה להגנה על השימפנזים בפרט ועל בעלי חיים בכלל מפני טביעת הרגל הגסה של בני האדם.
בשנותיה הראשונות היא עסקה אמנם כמעט אך ורק במחקר, אולם כנס בינלאומי לחקר פרימטים שנערך בשיקגו בשנת 1986 חשף אותה לראשונה למצבם הקשה של השימפנזים ברחבי אפריקה - ציד, כריתת יערות ולכידת גורים לצורכי מסחר שהביאו לקריסת אוכלוסיות. מהכנס הזה, כך סיפרה, יצאה "אדם אחר" - ממדענית חוקרת לאקטיביסטית סביבתית: היא הקימה את קרן ג׳יין גודול לשימור בתי גידול ולסיוע לקהילות מקומיות, ייסדה את ארגון "שורשים וניצנים" המפעיל מיליוני צעירים לפעולה סביבתית וחברתית וחרשה את העולם, עד יומה האחרון, בסבבי הרצאות שהתריעו מפני ההתחממות הגלובלית וקראו לשינוי דפוסי חיים: פחות צריכה, פחות בשר, יותר אחריות סביבתית.
מי שסלל לג'יין גודול את הדרך היה לואי ליקי, ארכיאולוג ואנתרופולוג קנייתי-בריטי בעל שם, שהאמין שנשים מביאות איתן סבלנות, רגישות ויכולת התבוננות אחרת, והוא זה ששיכנע את גודול לצאת לגומבה, גייס את דיאן פוסי ליערות רואנדה לחקור גורילות, ואת ברוטה גאלדיקאס לביצות בורניאו לחקור אורנגאוטנים. בחירתו להפקיד את המחקר בידי נשים צעירות הייתה מעשה חריג מאוד למדען גבר באמצע המאה ה-20.
מותה של ג׳יין גודול ביום כיפור מקבל משמעות סמלית. היא עצמה לא הייתה קשורה ליהדות, וגם לא לנצרות הפרוטסטנטית שאליה הוטבלה. דתה הייתה אוניברסלית, שפתה טבעונית, והלאום שהאמינה בזכויותיו כלל את כל הברואים שעל פני האדמה. אבל אנחנו, מנקודת מבטנו הקטנה, יכולים בכל זאת לסמלל את מותה: חייה היו המחשה של רעיון התיקון. להכיר באשמה, לקחת עליה אחריות, ולהאמין ביכולת לתקן את מה שקילקלנו. מורשתה מזכירה לנו שהחיים אמנם תמיד בצל מאבק, אך גם בחושך יש מקום לתקווה – ושהיכולת לתקן עולם היא מתנה אנושית שאין להקל בה ראש.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.10.25
