"כשהמחבלים הגיעו, לקחו אותנו בנפרד", שיחזר סשה טרופנוב את רגעי החטיפה שלו ושל בת זוגו ספיר. "ראיתי שלוקחים אותה ימינה, אותי לכיוון אופנוע. ניסיתי לברוח כדי להסיט את תשומת הלב אליי, אולי היא תצליח לברוח. אבל תפסו אותי מהר מאוד. ירו לי ברגליים, אחד הכדורים שבר את העצם. גם את הראש פתחו לי עם קת של נשק. כפתו אותי והעלו על האופנוע לעזה".
מה שהתחיל בפציעה קשה הפך לסיוט בלתי-נגמר - 498 ימים בשבי. השבועיים הראשונים בשבי, סיפר סשה, היו הגרועים ביותר. "לא דיברתי בכלל. ידעתי שגם ספיר חטופה. הייתי צריך להיות חזק", הסביר. "לא ידעתי מה קורה עם ההורים שלי או סבתא שלי. רק כששמעתי ברדיו שאמא שלי, סבתא שלי וספיר שוחררו - זה היה רגע מאושר. הייתי עם הלשון בחוץ, כבר לא האמנתי שאצא משם חי".
7 צפייה בגלריה
“איבדתי הכול, לא מצאתי כוח להחזיק את עצמי. הכיתי את עצמי כדי להרגיש חי”. טרופנוב
(צילום: אלכס קולומויסקי)
7 צפייה בגלריה
טרופנוב מצייר באמצעות רובה: "לוקח משהו שמסמל מוות - והופך אותו לאמנות"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
בתוך המנהרות הוא עבר רגעים אפלים. "הייתי לבד, לפעמים חודשים. פשוט לבד. היו רגעים שהייתי דופק את הראש בקיר רק כדי להרגיש משהו. מתחת לקרקע רק מתים נמצאים. אתה מרגיש שאתה מת, קבור, בלי שום אור".
בזמן השבי, אחרי חודשים של בידוד, הותר לו סוף-סוף להחזיק מחברת ועט. הוא לא העז לכתוב, אבל התחיל לצייר. "ציירתי בית על גבעה, עץ, פרצופים, מקומות שהייתי רוצה להיות בהם. ציור של חוף ים עם אבא שלי, אנחנו יושבים ודגים. ציירתי גם את אמא שלי ואת ספיר. זה החזיר לי תקווה".
דרך הציור סשה מצא תרפיה, ואולי את הדרך לשיקום החיים והתמודדות עם הטראומה שעבר. לפני שנה בדיוק כל רחש של נשק גרם לטרופנוב לקפוא. היום, סשה עומד מול רובה M16 ישן, כדי לצבוע איתו. הנשק הוא המכחול שלו במיזם של אמן היודאיקה דיוויד רויטמן, יזם בתחום האמנות, שהפך את כלי נשק לכלי לביטוי. "לא שמעתי לפני כן על יצירה מהסוג הזה", אמר סשה. "לקחת משהו שמסמל מוות - ולהפוך אותו לאמנות".
אחד הציורים שצייר באמצעות הרובה היה דמות כפופה של גוף חלול. "זה אני במנהרה", הסביר. "איבדתי הכול, לא מצאתי כוח להחזיק את עצמי. סוג של דיכאון. אתה מכה את עצמך כדי להרגיש חי".
ציור אחר מציג עץ. חצי - שורשים מתחת לאדמה, חצי נוסף - צמרת פורחת. "החיים והמוות ביחד. ניסיתי להתחבר לחיים גם כשלא היה איך. עכשיו כשאני בחוץ, אני מנסה לצמוח מהעבר". בציור השלישי נולדת מחדש דמות של הפניקס, עוף החול. "זה התהליך שלי", שיתף. "איבדתי את אבא שלי, את הקהילה, את החברים. האפר הזה הוא הדשן שלי. ממנו אני צומח".
על הגוף של הפניקס כתובות המילים "עם ישראל חי". "זה לא רק שלי, זה של כולנו. עם שלם שנשרף וקם לתחייה", הסביר, וסיפר על המשמעות של הפניקס: "לפי האגדה, עוף החול נשרף, הופך לאפר, ואז קם לתחייה. זה אני. איבדתי הכול, אבל אני בונה משהו חדש מהאפר של 7 באוקטובר".
היצירה האחרונה במיזם היא קערת אורז. "יש בה רק גרגיר אחד, צבוע בזהב. מי שלא חווה רעב אמיתי לא יבין. בשבי, כל גרגיר אורז היה כמו אוצר. כשקיבלתי אוכל, הרגשתי שאני עוד חי. שלא ויתרתי על עצמי. זה תהליך של צמיחה", אמר.
סשה חזר לציור עוף החול, והדגיש: "מהאפר הזה אני רוצה לחיות ומחכה שהמלחמה הזו תסתיים. גם בעסקה הנוכחית שעל הפרק היא יכולה להסתיים בצורה כזו שחיילים ירגישו שעשו מה שיכלו. אני יודע שהם מאוד רוצים שהחטופים יחזרו. ככה נהיה בצמיחה ונצא מהמטוטלת הזו של ניסיון לחזור לחיים, בזמן שחושבים כל הזמן על זה שהם שם ומה הם עוברים".
