לראשונה מזה שנתיים בית הקפה של בית אריאלה הומה בני אדם שמחים. תור ארוך משתרך מעמדת המאפים החוצה, אל עבר הכיכר שפעם, בחיים קודמים, כונתה רחבת מוזיאון תל-אביב. בשנתיים האחרונות זו כיכר החטופים. המקום שלמד לנקז אליו ייאוש ותקווה גם יחד, להחזיק בשניהם ברגישות הראויה, כאילו זה נורמלי ששני קוטבי הרגש האלה מתקיימים במקביל.
מה לא קרה כאן, על פיסת המטראז׳ התל-אביבית שאיכלסה בעבר בעיקר יונים רעבות ופנסיונרים בדרך לתערוכה. אוהלי אבלים, מיצבי זיכרון, שולחנות חג ריקים שאין בהם גרם של שמחה. קולות מחאה. פוליטיקה ארורה. הבטחות. שיברונות לב. אזרחים חסרי מנוח. דוכני חולצות וכובעים למכירה, מרצ׳נדייז של אסון מתגלגל.
"שיחקתי פיפ"א עם אלי-ה, ואז ראינו כותרות וקפצנו מאושר"
(צילום: ליאור שרון)
השמחה בכיכר החטופים
(צילום: ליהיא גורדון)
10 צפייה בגלריה
הדמעות נשטפו בזרם שמפניה: עינב צנגאוקר ובתה נטלי חוגגות על מדרגות בית אריאלה בכיכר
(צילום: אלון גלבוע)
את הכוכבים בעל כורחם של האירוע הזה היה אפשר לזהות בקלות. אמהות, אבות, ילדים, ילדות, דודים ודודות שהשמיים נפלו עליהם, ואז שוב ושוב ושוב, במשך שנתיים. במקום שלמד לנקז אליו ייאוש ותקווה יחד, הם אלה שלא יכלו להרשות לעצמם לתת לרגש הראשון לכופף את השני.
ביום חמישי לפנות בוקר הקרב הזה, לפחות, נגמר. התקווה והאופטימיות שטפו את הכיכר. תחילה בזהירות, ואז בכל הכוח.
בחמישי לפנות בוקר הם ואנחנו התעוררנו מסיוט ארוך מדי. איך זה נראה? כמו שדמיינו. עינב צנגאוקר צוחקת, בוכה, מבקשת שיודיעו לכלב של מתן שאוטוטו הוא חוזר, מטפסת ונעמדת לצד מסך הענק שסופר את הימים, הדקות והשניות מאז שהבן שלה נחטף למנהרות. 733 ימים, שעה אחת, 53 דקות ותשע שניות מראה השלט הדיגיטלי. ״אנחנו מוכרחים להילחם על כולם ללא יוצא מן הכלל, לא להשאיר רון ארדים. יש לנו מדינה לתקן, עוד מעט יתחיל התיקון האמיתי!״ צעקה האישה שיכולה ללמד גנרלים איך נלחמים על מה שחשוב, על מי שאוהבים.
שורדי השבי חוגגים בכיכר החטופים
(צילום: ליהיא גורדון)
10 צפייה בגלריה
חיבוק של הקלה: איציק הורן, שבנו יאיר שוחרר מהשבי ובנו איתן נותר עד כה בעזה
(צילום: יריב כץ)
״המתנות שלנו חוזרות״, זעקה בזרועותיהם של ענת וחגי אנגרסט שמחכים גם הם לבנם מתן. הם צהלו יחד עם מישל אילוז, שבנו גיא נרצח בשבי חמאס, ועודנו שם. הדמעות על מרצפות הכיכר נשטפו מזרם שמפניה שפתחה הבת, נטלי צנגאוקר.
שורדי השבי אלי-ה כהן, עומר ונקרט, אמילי דמארי ועומר שם טוב הגיעו להתחבק. אדם לבוש בחליפה ומסכה של טראמפ הניף בלון לב אדום, דגל ישראל ודגל ארצות-הברית לקול צהלות "תנק יו, מיסטר פרזידנט". אזרחים שהחליטו לוותר על שנת לילה הצטרפו לשירת imagine של ג׳ון לנון. למי אכפת עכשיו אם היה עולה או לא על המשט ההוא של גרטה לו היה חי.
ואז, כהמשך של התסריט הלא-ייאמן שמכתיבה המציאות הישראלית - מבול. ״גשם הקשב לנשים בחלון״, כתבה תרצה אתר בימים אחרים; ״גשם, הקשב לנשים העומדות ומחכות. הקשב לנשים בחלון גשם אדיר ונוהר. הקשב, איך קוראות הן בזו אחר זו - הוא חוזר, הוא חוזר, הוא חוזר״. הם חוזרים.
10 צפייה בגלריה
השם יתברך (וגם דונלד) תמיד אוהב אותי: רוקדים עם דגלי ארה"ב
(צילום: אי-פי, Emilio Morenatti)
בוקר חמישי עלה על הכיכר השמחה בעולם. תחילה עוד אפשר היה להתנועע בה. בחור צעיר התיישב על הפסנתר הצהוב שמחכה לאלון אהל וניגן את "הללויה" של לאונרד כהן. מאחוריו החלו לרקוד נשים, גברים וילדים עם דגלים תוך שירת "השם יתברך תמיד אוהב אותי". "גם דונלד", מישהו מסנן. השיר ההוא התחלף ב״שיר לשלום״. הציבור, מתברר, זוכר את השיר הזה. הוא מוכר לנו מפעם, אולי מגלגול אחר. כך גם המילה. אולי עכשיו יהיה סוף-סוף קאמבק.
נוט טו סלף: למרוח מסקרה עמידה למים לפני המפגש עם עינב. אישה שהמציאות האיומה צימחה מתוכה, ושאותה זכיתי להכיר וללוות מתחילת מאבקה, מאבקנו. 15 אנשים עמדו איתה באותם ימים בבגין. "זה שער מתן", אמרה. מה ידעה אז על מאבק מתמשך. מה ידענו אנו. ובחמישי בבוקר אני פוגשת לראשונה דמעות של שמחה מהעיניים העצובות, העמוקות, האלה שלה.
אנחנו צוחקות על זה שהיא מיהרה לרכוש לבנה ויטמינצ׳יק. זה מה שהוא אוהב, בטח יהיה צמא. "עכשיו לכנסת", אני אומרת לה. "עזבי, אני רוצה לחזור לריח של האקונומיקה", היא עונה.
צנגאוקר הפכה לפנים המוכרות של המאבק, אבל היא לא לבד. צי של נשים וגברים שקורצו מהחומר החזק ביותר בטבע יירשמו כגיבורים וגיבורות בשר ודם. למשל שרון קוניו, אשתו של דוד. סילביה אמו. מכבית מאייר, דודתם של גלי וזיו ברמן. דביר קופרשטיין, אחיו של בר. אופיר ברסלבסקי, אבא של רום. ויקי ויהודה כהן, הוריו של נמרוד. רבקה בוחבוט, אשתו של אלקנה. ראם, הבן שלהם, כבר בן חמש. בקרוב הוא יחזור לומר אבא. אילנה גריצ׳ווסקי, שמאז חזרתה מהשבי הקדישה את זמנה למאבק על חזרתו של בן זוגה מתן. הריפוי שלה, היא יודעת, יתחיל רק עם שובו. גם שלנו.
וגם יעל אדר, אמא של תמיר שנחטף ונרצח ומוחזק ברצועה. חיים ויפעת הימן, שבתם ענבר נרצחה ונחטפה לעזה, וכל שאר ההורים והקרובים שמחכים לקבור את אהוביהם. בתוך פרץ השמחה הזה אסור לשכוח אותם. ארורה המציאות שהפכה את הבקשה לקבר לבכות עליו לפריבילגיה.
אחת בצהריים. התור לקפה בבית אריאלה לא נגמר. את מדבקת הימים בשבי על דש החולצות החליפה מדבקה עם המילים היפות ביותר בשפה העברית: הם חוזרים.
ניכר שלא מעט נשים שכחו את המסקרה העמידה. הרבה עיניים לא ישנו הלילה. לא מאזעקות, לשם שינוי. היה זה לילה לבן לתפארת, לילה צהוב.
אסור להתבלבל, זה עוד לא נגמר. הכל יכול להשתבש. אבל היום, עכשיו, מותר להיות אופטימיים. בקרוב נראה תמונות שלא ראינו. נתבקש לזכור שלמרות שזה מרגיש ככה, אלה לא בנינו שלנו, אלא אזרחים פרטיים שנחטפו מביתם לפני שנתיים ויומיים, ואולי לראשונה אמש חשו שמחה אמיתית. אומדן ואיסוף השברים שלהם, שלנו, יתחיל כשישובו. הדרך ארוכה. אבל אנחנו יכולים עליה. כיכר החטופים כאן כדי להזכיר.
״אמא, אפשר כדור שוקולד עם סוכריות צבעוניות?״ שואל ילד את אמו. ״היום מותר״, היא עונה לו. ״היום מותר״.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.10.25
