במהלך עשר השנים שגרתי באותו רחוב עם ג' ידעתי דבר אחד לגביה: היא מתעבת חתולי רחוב.
אחת לתקופה היה פורץ ויכוח רועם בינה לבין אחד ממאכילי החתולים על הסכנה שבהימצאותם. פה היא הזמינה פקחים מהעירייה, שם הואשמה בפיזור רעל, והכל כמו במחזור קבוע מראש. כמה הופתעתי כשלפני מספר חודשים פגשתי אותה במקרה ברחוב מחלקת מזון לחתולים ליד אחד הפחים בשכונה. כשהבעתי את תמיהתי, סיפרה ג' שאת החתולים הייתה מאכילה "שכנה שהבן שלה נפצע קשה מאוד בעזה", אז היא מחליפה אותה בינתיים, עד שהבן ישתקם. מסתבר שהיא עושה זאת כבר יותר משנה. זכרתי את הגירוד שהיה אוחז בה בעבר למראה החתולים מרחוק ולא הצלחתי שלא לדמוע ולנסות להודות לה.
ג' לא לבד. מכר אחר אוסף אליו הביתה כלבים של סטודנטים מילואימניקים שיוצאים ללחימה ומטפל בהם עד שבעליהם יחזרו. אחת מעובדות הסופרמרקט, שעושה משמרות ארוכות ומתישות, מבשלת כבר שנתיים אוכל ביתי לחיילים בודדים שחוזרים למנוחה בבית החייל. ובקבוצת הווטסאפ של "טרמפים לחיילים מירושלים" יש תחרות סמויה מי הראשון ש"יתפוס" את הבקשה להגיע באמצע הלילה למעבר הגבול ולקחת את הלוחמת חזרה הביתה.
אנשים ללא תואר רשמי, שכשמישהו מעז להצדיע להם הם דוחים מיד את התודה שמגיעה לשיטתם רק ל"לוחמים ולמשפחותיהם שבזכותם הכל, ואיך אפשר להשוות בכלל?"
אלה באמת מקצת הדוגמאות של מי שאינם חברים בשום עמותה, שאין להם חולצות מתויגות ואת המעשים שלהם אף איש יח"צ לא מעלה לרשתות החברתיות ולא מגייס באמצעותם שום תרומות, אבל הם הלב הפועם האמיתי של מה שמכונה "החברה האזרחית". אנשים ללא תואר רשמי, שכשמישהו מעז להצדיע להם הם דוחים מיד את התודה שמגיעה לשיטתם רק ל"לוחמים ולמשפחותיהם שבזכותם הכל, ואיך אפשר להשוות בכלל?". אלה ששמים כפפות גומי על הידיים ובפנים מעט נגעלות ממשיכים לפזר אוכל לחתולים עד שמצב הבן של השכנה שדואגת להם ישתפר והיא תוכל לחזור הביתה.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.10.25
