האם יכול להיות שמצד אחד נרגיש התרוממות רוח, סערת נפש, התרגשות ושמחה, ומצד שני ביאוס, תסכול ואכזבה? האם ייתכן שנחווה מצד אחד קתרזיס שכמותו ספק אם חווינו, ומצד שני התרסקות רגשית, מבוכה ואפילו ייאוש?
האם המוח האנושי יכול לתפקד כמו מסך מפוצל, שחציו יחווה אופוריה, הצפה של רגשות, חוויה של סולידריות, של אחדות, של חום אנושי, ומצד שני לקרוס אל מול מראות מרחיקים, מפרידים, מפלגים ואנטי-ממלכתיים?
התשובה היא כן. זה לא רק אפשרי. זה גם קרה. כך הרגישו רבים מאזרחי ישראל ביום שני, אל מול המסך, כשמצידו האחד ראינו את חזרתם של 20 החטופים האחרונים ממנהרות חמאס, ומצד שני את החגיגה בכנסת. כמו מסך מפוצל – זה מה שהם הרגישו. אמביוולנטיות של רגשות. מצד אחד מראות מרגשים עד דמעות של צעירים שחוזרים להוריהם שנלחמו עליהם ברחובות כבר שנתיים. אבות שחוזרים לילדיהם שבקושי זוכרים את מראה פניהם. חיילים, בחורים צעירים, מתעקשים לעמוד על רגליהם אחרי שחלקם עברו התעללויות פיזיות ונפשיות לא אנושיות, רעב ובדידות.
ומצד השני של המסך, אנחנו צופים במצעד החנופה. יו"ר הכנסת, האיש המנופח מחשיבות עצמית, שאמור להיות היו"ר של כולנו, תולש ממעילו את סיכת החטופים, כאילו הסיפור הסתיים, כאילו לא נותרו בעזה 28 חטופים (24 מאתמול, אולי 20). כאילו באקט השליפה ובדיבורים על סיום המלחמה הוא מוחק טראומה של שנתיים, מוחק מספרי ההיסטוריה את התאריך שכולנו לא נשכח לעולם. 7 באוקטובר? מי זוכר.
כשמסתכלים על שני צידי המסך קשה להאמין ששניהם משקפים את אותו עם
אנשים מותשים מגעגועים ודאגה מגיעים בזה אחר זה לבתי החולים, וסוחבים איתם מזוודות ושקיות עם חפצים שבחרו בקפידה ובאהבה כדי לשמח את השבים הביתה. בוקר שהיה אמור להיות בועה יפהפייה ונדירה של אור גדול, של שמחה מתפרצת, של תחושה מיוחדת במינה של אחדות וסולידריות, ותקווה שאולי מהבוקר הזה ייצא מסר חדש, אפשרות לעתיד טוב יותר – נרמס על ידי הכנסת. ואיך הקטנוניות המרירה והנכלולית של שר המשפטים, יריב לוין, הצליחה להעיב על היום המיוחד הזה כשאל הישיבה החגיגית במליאת הכנסת, לרגל ביקורו של טראמפ, בניגוד מוחלט לנוהג שלפיו לטקסים ממלכתיים מוזמנים ראשי רשויות – לא הוזמנו נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, ששר המשפטים מחרים אותו, והיועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, שההדחה שלה מוקפאת עד לפסיקת בג"ץ.
לא רק שהם לא הוזמנו, הם אפילו לא נכללו ברשימת המכובדים בנאומו של אמיר אוחנה, עוד נאום פומפוזי, מלא חשיבות עצמית, מתחנף ומתלקק. איך אפשר מצד אחד להתיימר לייצג את כל הציבור, להפגין אחדות מעושה, ומצד שני לתלוש את סיכת החטופים כאילו הייתה חפץ זר, מיותר, מיושן, ולא להתעקש להזמין את נשיא בית המשפט העליון, שהוא חלק ממוסדות השלטון.
ואיך אפשר לפגוע בציבור כל כך גדול ביום כל כך חגיגי שאמור לסמל ממלכתיות ולאומיות. מילא, השאוויש העלוב של נתניהו, שאמור לייצג גם אותם. אבל ישבו שם גם נשיא המדינה, שנזכר רק אחרי יממה ואחרי הביקורת הציבורית לגנות את זה, ואנשי אופוזיציה שהיה מצופה מהם להביע מחאה, שיכולה הייתה לבוא לביטוי גם בנאומו של לפיד.
מנגנון הפיצול הזה הוא לא דבר חדש. הממשלה הזאת יצרה מציאות שבלי מסך נפשי מפוצל קשה לשרוד כאן. מצד אחד סיפורי גבורה, סיפורים על הקרבה, על מסירות, על נאמנות ועל התגייסות אזרחית יוצאת דופן, ומצד שני זיהום פרמננטי של המושגים שגדלנו עליהם. האתוסים שעליהם התחנכנו ונרמסו בשנים האחרונות ברגל גסה.
איך אפשר לשמוע את סיפורי החטופים ומשפחותיהם ולהרגיש גאווה עצומה על הישראלים המופלאים האלה, שייתנו הכל למען האחר ולמען המדינה, ואז לשמוע את המטנף ממיאמי, שמאשים את המפגינים ששרקו בוז לנתניהו, שהם ממומנים על ידי קטאר ועל ידי גורמים כמו ג'ורג' סורוס והאיחוד האירופי. או לשמוע את עדותו של אוהד בן עמי שמספר על מכות הרצח שהם חטפו משומריהם בגלל עוד השתוללות ילדותית ואגוצנטרית של בן גביר.
אלו שעומדים כל הזמן ואלו שבקושי עומדים
איך אפשר לצד החטופים השבים הביתה שבקושי עומדים על רגליהם, לראות את חברי הכנסת נעמדים פעם אחרי פעם, כשמזכירים את השם ביבי. שמריעים לנשיא האמריקאי על כל בדיחה, על כל עקיצה, על נאום ארוך ומופרך שלא היינו מוכנים לקבל מאף אחד אחר.
אנחנו מוכנים עכשיו לסלוח לטראמפ על כל דבר, כולל ההצעה המגוחכת שלו לנשיא הרצוג (שהעיתוי נראה לו מתאים, כי כולם מחאו כפיים) לתת חנינה לראש הממשלה, על אף שזה לא נשמע אותנטי, אלא כמשהו שקיבל את הסכמתו של נתניהו – כי מה זה כבר סיגרים ושמפניה (צחוק גדול ומחיאות כפיים), נו באמת
ככה מתנהגים אנשים אסירי תודה. טראמפ הביא לנו את החלום, החזיר לנו את התקווה. פתאום יש שקט בחוץ, האוויר יותר טוב. השמש נעימה. אנשים מחייכים, כאילו משא כבר ירד מהם. זה מה שרצינו, שחיכינו. בשביל זה אנחנו מוכנים להבליג על הכל.
אבל בואו. טראמפ הוא ג’וקר, בכל המובנים של המילה. אדם שהיום אנחנו נושאים על כתפיים, ובצדק, ומחר לא נבין איך עשינו את זה. איך נתנו את עצמנו בידיו של מי שעשוי לשנות את עמדותיו ומטרותיו בן רגע, מידיד ליריב, מאוהב לאויב.
אנחנו מוכנים עכשיו לסלוח לטראמפ על כל דבר, כולל ההצעה המגוחכת שלו לנשיא הרצוג (שהעיתוי נראה לו מתאים, כי כולם מחאו כפיים) לתת חנינה לראש הממשלה, על אף שזה לא נשמע אותנטי, אלא כמשהו שקיבל את הסכמתו של נתניהו – כי מה זה כבר סיגרים ושמפניה (צחוק גדול ומחיאות כפיים), נו באמת.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזיאבל מה שראינו השבוע בצד השני של המסך זה פולחן אישיות לשני אנשים קשישים שהנרקיסיזם שלהם לעולם אינו יודע שובע. נכון שיש משימות שאנשים מהסוג הזה יצליחו בהם יותר מאחרים. צריך נרקיסיסט כמו טראמפ כדי לגייס נרקיסיסט כמו ארדואן. ואדם נורמלי כמו ביידן לא היה יכול להבהיר לנתניהו שאם הוא לא איתו – הוא נגדו, ולדחוף אותו בכוח לקבל את ההסכם.
אבל מה שמדהים יותר מכל דבר אחר, השינוי הכי גדול, זה איך בן לילה המילה "שלום" הפסיקה להיות מילה אסורה. אחרי שנים שאיש לא העז להגיד אותה, אנשי הימין מלא-מלא קיבלו אותה במליאת הכנסת בתשואות רמות.
