הטקסים תמו: טראמפ חגג בירושלים; טראמפ חגג בשארם א-שייח'. המלחמה, שממשלת ישראל התכחשה לסיומה, הסתיימה רשמית. תהליך השיקום מתחיל, קודם כל בחטופים החיים, אחר כך בקבורת החללים, ובשלב הבא, כך צריך לקוות, בצה"ל ובחברה הישראלית.
1 צפייה בגלריה
נאום דונלד טראמפ בכנסת ישראל
(צילום: JALAA MAREY/Pool via REUTERS, Chip Somodevilla / POOL / AFP)
הם חזרו, כל ה-20, והם עומדים על רגליהם, מחבקים את אהוביהם, מספרים את סיפוריהם: פצע ההפקרה לא הגליד, אבל הדימום פסק. בשביל ישראלים רבים מאוד, גם בשבילי, זה עולם ומלואו.
אני מבקש לפתוח דווקא בהערה ששייכת לפרוטוקול: יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, במהלך חצוף, גס רוח ומרושע, מהלך שממחיש לכל את הזדון של השלטון הנוכחי, הזמין לישיבה המיוחדת של הכנסת את כל סגל א' לבד משניים: נשיא בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה. אוחנה פעל בהתאם לציפיות ממנו במערכת הביביסטית: עוד מעט יתייצב לפריימריז, ואם ינהג כמו שתפקידו הממלכתי מחייב הוא יעוף לסוף הרשימה.
אוחנה, כמו עמיתיו, כמו השופרות שלהם ברשת, מזדעזע עמוקות כאשר מפגינים בכיכר החטופים צועקים "בוז" למשמע שמו של נתניהו. כשיו"ר הכנסת מבזה את נשיא העליון הם מוחאים כפיים. ההודעה הנכלולית שהוציא אמש אוחנה נגד העליון מלמדת איפה הוא משרת באמת: בליכודיאדה.
לפעמים נשיא המדינה חייב לבדל את עצמו מהג'יפה שמצטברת סביבו, אחרת הוא הופך לחלק ממנה. חשבתי על כך כששמעתי את טראמפ מציע להרצוג, בפטרוניות של בעל בית, לחון את נתניהו בעיצומו של משפט. להרצוג לא הייתה ברירה אלא לספוג גם את זה
שניים יכלו להקטין את הביזיון בכנסת בלי להתאמץ: האחד הוא נשיא המדינה; השני ראש האופוזיציה. נשיא המדינה היה יכול להוציא, במקביל לדיון, הודעה קצרה. ניסחתי אותה בשבילו, בנוסח החיובי המקובל עליו: "ידידי יו"ר הכנסת אמיר אוחנה טעה בתום לב כאשר שכח להזמין את נשיא בית המשפט העליון והיועמ"שית. אני בטוח שהוא מצר על הטעות".
מדוע לטרוח?
כי לפעמים נשיא המדינה חייב לבדל את עצמו מהג'יפה שמצטברת סביבו, אחרת הוא הופך לחלק ממנה. חשבתי על כך כששמעתי את טראמפ מציע להרצוג, בפטרוניות של בעל בית, לחון את נתניהו בעיצומו של משפט. להרצוג לא הייתה ברירה אלא לספוג גם את זה.
לאחר הטקס כתבתי שהרצוג יחכה עד שהנושא יתקרר, יוודא שמה שיאמר לא יפריע יותר מדי, ואז יאמר כמה מילים לפרוטוקול (ואכן, כך עשה אמש, ומיד חטף מבול של קללות ממכונת הרעל. כל השירותים הטובים שהעניק לנתניהו נשכחו באחת).
מלפיד נדרש מאמץ עוד יותר קטן. כל מה שהיה צריך לעשות הוא לפתוח את נאומו במילים הבאות: "כבוד הנשיא, עמיתים נכבדים. הרשו נא לי להוסיף לכל האישים שהוזכרו בצדק את נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, שמשום מה לא נמצאים כאן". כמה קל; כמה פשוט; יש ראשי אופוזיציה שקונים את עולמם במשפט אחד; יש ראשי אופוזיציה שקונים במקום זה מחיאות כפיים מידיה של עידית סילמן.
טראמפ הוא נשיא אמריקאי שונה, בכל היבט; ההתמודדות שלו עם המזרח התיכון ועם הסכסוך הישראלי-פלסטיני במרכזו שונה מכל מה שהגו ועשו קודמיו. במקום להתעסק בשורשי הסכסוך, במטענים הרגשיים, האתניים, הדתיים והאידיאולוגיים, במלחמה שלא נגמרת על טריטוריה וריבונות, הוא מתחיל מהכסף. הכסף נמצא במדינות הנפט הערביות. הון עצום, מעבר לכל דמיון. למה לכם לבזבז אותו על טרור נגד ישראל, הוא אומר לשליטים שלהן, אתם מבזבזים מיליארדים וישראל רק מתחזקת. נטרלו את הסכסוך, ורק תרוויחו.
גם עם ישראל הוא מדבר על כסף. אפשר להרוויח כל כך הרבה בעסקים עם סעודיה, קטאר, האמירויות. במקום זה אתם מוציאים מיליארדים על ביטחון. לא חבל?
טראמפ התאהב בשלום, וזה טוב
טראמפ התאהב בפתרון הסכסוך שאיש לא פתר לפניו, וזה מרתק. בורותו, שטחיותו, גסותו, הן הנשק שלו. הנאום שלו בכנסת היה מביך, באורכו, בפטפטנותו, באמירות המרושעות שלו על קודמיו. טראמפ הוא גם המשיח שלנו וגם החמור. הוא היפוכו המושלם של ברק אובמה: אצל אובמה המשמעת העצמית הייתה מופלאה; השפה עשירה ומדויקת; כל מילה במקום; אצל טראמפ אין משמעת, השפה נמוכה להביך, המילים הנכונות מוקפות בים של מילים מיותרות. אבל אובמה היה בסופו של דבר נשיא חלש, מורתע, שרק העמיק את הסכסוכים במזרח התיכון ופגע ביציבות המשטרים בו. נדמה ששיטת טראמפ עדיפה.
במבט קדימה, הוועידה שכינס טראמפ בשארם א-שייח' נושאת בחובה פוטנציאל בממדים היסטוריים. פוטנציאל – עדיין לא מציאות. היא אות הפתיחה לתהליך שמכוון לא רק לשיקום רצועת עזה אלא לבניית קואליציה מזרח תיכונית חדשה, בהנהגת טראמפ. ישראל תצורף בתנאי שתתנהג יפה. ימיה כבריון שכונתי מבריק, חיוני, מול איראן, מול חיזבאללה, גם מול חמאס, היו קצובים. כספי הנפט הערבי והכוח הצבאי האמריקאי יעמדו ביסוד הקואליציה החדשה.
אבו-מאזן הוזמן לאירוע. השליטים הערביים זקוקים לו, כדי להוכיח לדעת הקהל שלהם שפלסטין לא נשכחה, לא נבגדה. כך יהיה גם בהמשך: הפלסטינים לא יבשלו את הארוחה הזאת, אבל הם יידרשו כדי לתת לה חותמת כשרות.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיישראל יכולה להצטרף לתהליך, אבל איש לא מפנה לה מקום ליד שולחן הכבוד. יושבים שם טראמפ, שליטי סעודיה, קטאר והאמירויות, וארדואן. כרגע זה ההרכב המנצח.
כל המחמאות שהורעפו על נתניהו בכנסת לא שינו לרגע את תמונת המציאות כפי שטראמפ רואה אותה: ביבי בסדר, כי הוא קיבל בהכנעה את העסקה שאני, טראמפ, כפיתי עליו. נתניהו לא יוכל לתמרן לזמן ארוך בין שתי קואליציות, זאת שאני מקים וזאת שמובילים סמוטריץ' ובן גביר. הביקור בירושלים, אמר לי אמריקאי שמכיר את הנפשות הפועלות מקרוב, היה היום הטוב ביותר ביחסים בין טראמפ לנתניהו. בשארם נזרעו המוקשים שבדרך.
