שום דבר לא בא בקלות במזרח התיכון. לא מלחמה, ולא שלום, ולא הפסקת אש שמתוארת לעיתים כשלום. זה היה ברור לחלוטין שחמאס ינסה לשחק עם מרכיבי ההסכם, ובראש ובראשונה השבת החללים. הבעיה היא שמלכתחילה יש הערכות מודיעין מערביות כי יש קושי באיתור החללים; יש גם הערכות שחמאס רוצה להשאיר את קלף המיקוח, לשיטתו, בידיו. הבעיה היא האבחנה: איפה הבעיה אמיתית, והיכן מדובר בהמשך המשחק האכזרי של חמאס.
האיומים של ישראל אתמול עשו את שלהם, אך המבחן יהיה בכך שכל החללים יוחזרו. ההתערבות האישית של הנשיא האמריקאי בסוגיה הזו משמעותית ביותר; טראמפ לא נסוג, לא שיחק משחק כאילו ההסכם עובר חלק. הדרך היחידה שבה הפרק העצוב הזה יסתיים היא במעורבות מתמשכת שלו.
במובן מסוים, החיכוכים ביישום ההסכם וההפרות של חמאס הן מבחן מציאות אחרי יממות של אושר מזוקק למדי. הכותרת איננה אף מילה שבאה מפיו של מנהיג, אפילו האיש החזק בעולם, בנאום יוצא דופן בכנסת. הכותרת באה מהמילים הספורות והבוכיות, החוזרות ונשנות, של עינב צנגאוקר לבנה מתן: "חיים שלי אתה. חיים שלי. אלוף, גיבור. כפרה עליך אני". מקובל לומר שזו תמונת ניצחון, וקיבלנו עכשיו 20 כאלה. אך המילה "ניצחון" איננה מדויקת. זו תמונת החלמה, או ראשיתה של החלמה, לאומה שלמה. הרעד הזה שעבר בישראלים, מסרטון אחד למשנהו, הוא הרעד של סיום. סיומה של תקופה. לא סיום מלא; גופות החללים עודן בעזה ומשפחותיהן עוד חוות ימים קשים. וגם לא סיום "מוחלט", גם כי חמאס עודנו ברצועה, הוא חמוש, והעתיד מעורפל. אך בין האחים גלי וזיו ברמן עם תלבושת מכבי תל-אביב; איתן מור מחובק עם הוריו ומספר שהשוויץ ברצועת עזה בחינוך שקיבל מהם; אלון אהל במסוק, עם המילים של שלום חנוך: "מעין כוחי, צחוק ובכי/ קץ ייסורי" – סך התקווה גבר השבוע על חשבון הייאוש.
הקינוח היה נאום הנשיא האמריקאי בכנסת. זה היה וינטג' טראמפ. כאשר הוא מדבר בפני קהל אוהד, טראמפ נדיב במחמאות ובכותרות. ולבד מעצרת של MAGA, אין ולא יהיה לנשיא קהל אוהד יותר מכנסת ישראל – בקואליציה ובאופוזיציה. יש לישראלים הרבה מה ללמוד מנכונותו של נשיא ארה"ב לתת כל כך הרבה קרדיט נדיב לאחרים; הוא הקדיש לכך חלק נרחב מנאומו; ההגדרה שלו לסטיב וויטקוף כ"קיסינג'ר שלא מדליף" תיכנס לעולם הציטטות, כמו גם הסיפורים שלו על ראש המטות המשולבים, הגנרל קיין, הדיון על כמה כסף יש למרים אדלסון בבנק או ההתרשמות האישית החיובית שלו מיו"ר האופוזיציה לפיד.
פוליטית, אין ספק שקריאתו הפומבית לחנינה לנתניהו הייתה הכותרת החשובה ביותר. למי אכפת מסיגרים ושמפניות, אמר הנשיא האמריקאי. הפנייה הישירה שלו לנשיא הרצוג, מעל הדוכן, הייתה רגע דרמטי. לפי פניו הקורנות של נתניהו, זה היה הרגע המאושר ביותר של נתניהו במהלך המלחמה כולה. אולי זה היה הניצחון המוחלט שאליו נתניהו כיוון. יחד עם שאר המחמאות בנאום לנתניהו – "אתה אדם פופולרי מאוד כי אתה יודע איך לנצח" – יש פה מספיק לקמפיין הבחירות הבא. מי שחשב שיש פה איזו תוכנית סודית של ממשל טראמפ לנסות להתנקם בנתניהו ביום שאחרי, התבדה.
מהותית, הנאום של טראמפ הכיל כמה מסרים חשובים. תמיכה חד-משמעית בישראל, ולצידה מסר בהיר וחד שהמלחמה ברצועת עזה הסתיימה. שכעת ישראל צריכה להשקיע את האנרגיה שלה בפיתוח ובשלום: "ישראל השיגה את כל מה שהיא יכולה דרך כוח צבאי. עכשיו זה הזמן לתרגם את ההישגים הללו". הוא דיבר למעשה על מעמדה של ישראל בעולם, ואמר שזה "נהיה רע", ושנתניהו הבין "שזהו הזמן".
הרעד הזה שעבר בישראלים, מסרטון אחד למשנהו, הוא הרעד של סיום. לא סיום מלא, אך סך התקווה גבר השבוע על חשבון הייאוש
עזה תפורז וחמאס יפורק מנשקו, אמר הנשיא האמריקאי ולא פירט כיצד, אך היה מאוד ברור ברצונו להרחיב את הסכמי אברהם. הקריאה שלו לאיראן להגיע להסכם נעשתה גם כחלק מהטקסט הכתוב, וגם כאשר סטה ממנו והחל מדבר באופן חופשי. הנשיא האמריקאי לא הזכיר מדינה פלסטינית, אך הדגיש את תרומת המדינות הערביות להשגת ההסכם, והמחיש את עוצמתן הכלכלית. זו הייתה נקודה שהתעכב עליה, על העושר של חלק ממדינות ערב (הוא מדבר על מדינות המפרץ וסעודיה), על זעירותה של ישראל, על יכולותיה הכלכליות והצבאיות והצורך בשיתוף פעולה אזורי. הנאום לא איים בשום שלב בפעולה צבאית, או בגיבוי לפעולה צבאית – לא בעזה ובוודאי שלא באיראן. הנשיא טראמפ ביקש ובעצם דרש מישראל להפוך דף, לעבור הלאה. הוא אמר לנתניהו, כ"ץ ומערכת הביטחון: תתחילו להתרגל להשיג יעדים אסטרטגיים בלי שימוש בכוח צבאי. ביחס לעזה, מדובר יהיה באתגר קשה ביותר כי הדרג המדיני בישראל הזניח את "היום שאחרי" במשך שנתיים. כרגע, חמאס שולט בעזה ומחסל את מתנגדיו.
שלולית דלוחה
לא היה הוד ולא היה הדר בדרך שבה הכנסת אירגנה את האירוע, בלשון המעטה – ולא רק בגלל ההזמנות השערורייתיות לחברי מרכז ליציע האורחים, או אי-ההזמנה של היועצת המשפטית לממשלה ונשיא ביהמ"ש העליון. אך ביום כזה, גם השלולית הדלוחה של הפוליטיקה הישראלית, וההתמכרות של פוליטיקאים בימין למולך שלהם, ל"בייס", לא תוכל להעכיר את השמחה.
השמחה שייכת לחטופים ששבו ארצה אחרי סבל שאי-אפשר לדמיין, למשפחותיהם שלא איבדו תקווה, ולמי שנאבק בכל מאודו כדי שנהיה שלמים שוב.
לצד השמחה הזו מצטופף עצב עמוק על מי שחירפו נפשם בכוונה טהורה כדי שנגיע לרגע הזה. זו המלחמה הראשונה שישראל לחמה שבתוך מטרותיה הופיעה השבת חטופים, החזרתם לבתיהם. הערך של כל ישראל ערבים זה לזה, שלא משאירים איש מאחור, מעולם לא היה מודגש יותר עבור לוחמים במלחמה.
לא רק השמחה וההחלמה תאפיין את חיינו אחרי המלחמה, אלא גם העצב על מי שאיבדנו, ועל הזמן שאבד – וגם, הצורך המתפרץ בשינוי. "שנהיה ראויים" הוא ביטוי שהפך לקלישאה, אבל אין נכון ממנו.
