במסוק
אחד, אלון אהל, שב הביתה עם שיר ללא שם. עם שיר שהוא משב הרוח, מעיין כוחו וקץ ייסוריו. מבלי להיות כאן שנתיים הוא מבטא בקומץ המילים של שלום חנוך תחושות של עם.
אחר, מתן אנגרסט, חוזר עם המילים "בסוף הכל חולף" של עומר אדם. והסלסולים שלו, כשהם בדואט טלפוני, צובעים חג שלא חשבנו שנוכל עוד לחייך בו.
והנה, אחד שב במדי הפועל באר-שבע, אחר במדי מכבי חיפה ושניים אחרים במדי מכבי תל-אביב. ואיכשהו, בניגוד לכללי המשחק וההיגיון, אין צבע לא מנצח.
לרוח האדם פנים, צלילים וצבעים רבים. וכשלוקחים ממך את האנושיות, אתה נאחז במה שמגדיר אותך כאדם. בהשתייכות שלך.
אלון הוא מוזיקאי ונשאר כזה גם כשניסו לקחת ממנו את האלון שבו. ועכשיו זה הדבר הראשון שהוא מבהיר לנו, על לוח במסוק, כמו שאר החוזרים.
בכנסת
הכנסת מוחאת כפיים. ומוחאת. ומוחאת. החבר טראמפ סוקר את הסובבים. נראה די מרוצה האמת.
ברגע הנדיר הזה הכנסת סוף-סוף מייצגת את רצון העם. חסרות רק הכפיים של היועמ"שית ונשיא העליון כדי שאלו יהיו מחיאות קונצנזוס עבור האיש שהוא נושא התקווה שלנו.
יותר מדי זמן תקווה של עם שלם הייתה מוסתרת בענני גוג ומגוג. נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר הם מהסוג שיודע למכור פחד, ייאוש והתלהמויות. אין להם סחורה אחרת.
ואז בא טראמפ ושירטט אופק אחר. אמר שלום. מילה שהפכה נרדפת לחוסר פטריוטיות אצלנו. חזר עליה. ושוב. עד שנכנסת לתודעה, והזיזה מציאות.
והנה, דווקא האיש הזה, אחרי שמסתיימות הכפיים בכנסת, מקשקש עצמו לדעת, הא ודא לתוך החג - עד שאתה לא יכול שלא לתהות, זה מר השראה שהחזיר לנו את חיינו?
ואולי דווקא למשימה בלתי אפשרית כזו נדרש המגלומן הגדול ביותר שפגשה הכנסת.
אומר ישראל מפסיקה להפציץ, ישראל מפסיקה. אומר החטופים חוזרים, חוזרים. אומר ארדואן בחור טוב, בא לך לעשות איתו לילה לבן עם פלייסטיישן. אומר יש תקווה, העננים זזים.
במפגש
עינב צנגאוקר עומדת לצד רובי וחגית, הוריו של החלל החטוף איתי חן. זה מפגש חירום של המשפחות שיקיריהן החטופים עדיין לא חזרו מעזה.
היא רק קיבלה את מתן שלה. כמה הספיקו להתחבק? כמה כבר "כפרה עליך אני" הספיקה לומר? אחרי שנתיים של ייסוריים ומאבק, האמא עם העיניים השקועות מחוסר שינה יכולה לקחת רגע. אף אחד לא יכעס או יתאכזב. אבל לא. עינב צנגאוקר עדיין במשימה, בשביל אחרים.
במדינה הזו תמיד יהיה עוד משהו להיאבק עליו. עוד מישהו לצעוק בשבילו. ופחות מדי שיעשו את זה. וכאן, יש מישהי עם קורות חיים שיש בהם סיפור של ילד שחזר. הכנסת מחכה לעינב צנגאוקר
במדינה הזו תמיד יהיה עוד משהו להיאבק עליו. עוד מישהו לצעוק בשבילו. ופחות מדי שיעשו את זה. וכאן, יש מישהי עם קורות חיים שיש בהם סיפור של ילד שחזר. הכנסת מחכה לעינב צנגאוקר.
בחדר הסגלגל
דונלד טראמפ, שפתיו מעוקלות מטה, מחזיק טלפון. בנימין נתניהו, דף לפניו, מדבר. זו ההתנצלות, בפני ההוא מקטאר.
ידענו רגעים נשגבים מאלה כאומה. ובכל זאת, בתוך החיפוש האינסופי אחרי תודות, וקרדיטים, והלו, מי שורק לי בוז, וראבק איזה עם כפוי טובה, יש פה רגע אנושי.
נתניהו מתנצל, מודה בטעות. משלם מחיר אישי. בשבילנו. זה מהלך שנכפה עליו, נכון. ועדיין, בשבילנו. בעבור מה שנכון. מההוא שלא היה שם עד אז בשביל עמו.
והרגע הזה, בדיעבד, יסמן את סוף המלחמה. ויהיה בו גם מסר שאפשר אחרת, גם בלי שטראמפ על השפורפרת.
