עם סיום המלחמה, בולטת העובדה כי לאחר שנתיים של הגמוניה ישראלית מוחלטת ברצועה, הזירה הזאת מתחילה להתמלא גם בשחקנים זרים - ותיקים וחדשים. אלה מצויים בתחרות גוברת עם ישראל: בעוד היא מתעקשת (בצדק) על מילוי קפדני של ההסכם ורומזת על אפשרות לחזור ללחימה, הם מבקשים לקבוע עובדות בשטח ולבסס במהירות מצב חדש בעזה שלא עונה על מלוא תביעות ישראל, בפרט לגבי חמאס, תוך ניסיון להטות את טראמפ לצידם, ולהקטין את צידודו בנתניהו.
לדאבון הלב הישראלי, קטאר, שהייתה הגורם החיצוני המשפיע ביותר ברצועה לפני 7 באוקטובר, מסתמנת כרגע כבעלת כוח שאינו נופל מזה שהיה לה בעבר, ואולי אף יותר. קטאר שספגה התקפה חסרת תקדים בשטחה, ושישראל שאפה לצמצם את השפעתה הבינלאומית, קל וחומר בזירה הפלסטינית, יצאה למתקפת-נגד תוך שימוש בעוצמות של הון ודיפלומטיה. בעקבות כך התחזק מעמדה, בפרט מול הממשל האמריקאי שבכיריו, וויטקוף וקושנר, מעידים שחשו נבגדים נוכח התקיפה בדוחא, ופעלו בעקבותיה לסיום מהיר של המלחמה מחשש שישראל פוגעת בעצמה.
בלב הקטארים ישנה "פינה חמה" לחמאס שנתפס בעיניהם כנכס, ולפיכך הם חותרים לעצב בעזה מציאות חדשה שתתאם את האינטרסים שלהם, אך בו בזמן תהיה ניתנת לעיכול על ידי טראמפ. נראה שהם עומדים מאחורי החלטתו לאמץ את תשובת חמאס לתוכנית 20 הנקודות, למרות שלא תאמה את מלוא דרישותיו, בדגש על פירוק הארגון מנשק. קטאר מקדמת כבר עתה נוסחת פשרה בהקשר לאבן נגף מרכזית זו, ובמסגרת זאת חותרים לבסס הבחנה בין "נשק התקפי" שחמאס לא יורשה להחזיק ל"נשק הגנתי", תוך תקווה שטראמפ יראה במשוואה הזאת מימוש דרישותיו בנוגע ליום שאחרי.
בחסות קטאר מוכנסת גם טורקיה לרצועה. בין שתי המדינות יש קשר חם, בין היתר על בסיס הזדהות משותפת עם משנת האחים המוסלמים, והן מעניקות לחמאס אירוח נוח וגיבוי מדיני וכלכלי. דריסת הרגל הטורקית בעזה מתבטאת בהכנסת צוות סיוע שאמון, בין היתר, על איתור חטופים חללים, ונראה שאנקרה תשאף להרחיב את החרך הזה, כדי להזרים סיוע כלכלי ולבסס בהמשך נוכחות ביטחונית ברצועה. מבחינת חמאס, השפעה ונוכחות של שתי המדינות, גם אם באופן מוגבל, הן בשורה טובה. מהסיוע שיוזרם לעזה, חמאס יוכל לקחת "נתחים", גם לצרכים צבאיים.
מצרים מנסה להדביק את המאמץ הקטארי-טורקי באמצעות האצת המגעים להקמת ממשל חלופי חדש ברצועה, שלתקוות קהיר יהיה נתון להשפעתה. לצורך כך, המצרים מכנסים את כלל הפלגים הפלסטיניים לדיון בהסדר החדש, מאמנים כוחות של הרשות שאמורים להיפרס ברצועה, וחותרים לממש את היוזמה שהציגו לפני כשנה ואומצה על ידי הליגה הערבית, בבסיסה הקמת מועצה מקומית שבה חמאס לא ישתתף ותהיה בעלת זיקה לרשות, תוך הבטחה לדון בהמשך בפירוק פלגי הטרור מנשק. בנוסף, חותרת קהיר להוביל את השיקום האזרחי בעזה, דבר שיתרום לה כלכלית.
הכוחות שנדחקים לשוליים נוכח התחרות שמתפתחת הם אלה שישראל חפצה ביקרם, בפרט סעודיה ואיחוד האמירויות, שתי מדינות, שעוינות את האחים המוסלמים, ואשר נתניהו הבהיר במהלך המלחמה כי ברצונו שהשתיים יהיו בעלות השפעה ביום שאחרי ברצועה, במקום קטאר
הכוחות שנדחקים לשוליים נוכח התחרות שמתפתחת הם אלה שישראל חפצה ביקרם, בפרט סעודיה ואיחוד האמירויות, שתי מדינות, שעוינות את האחים המוסלמים, ואשר נתניהו הבהיר במהלך המלחמה כי ברצונו שהשתיים יהיו בעלות השפעה ביום שאחרי ברצועה, במקום קטאר. לפי דיווחים מהימים האחרונים, שתי המדינות מתריעות שהסכם סיום המלחמה נתון בסכנה נוכח המציאות המתהווה, שמעניקה לחמאס יכולת להשתקם. נסיגת שתי המדינות ממעורבות בעיצוב היום שאחרי ברצועה תותיר לקטאר ולטורקיה מרחב פעולה נוח, וכמובן תשחק לטובת חמאס.
בתווך נמצא טראמפ, שמשקף לא פעם פער בין הכרזות נחרצות למהלכים בפועל. הדבר גולם כאמור בקבלתו את תגובת חמאס לתוכניתו (מהלך מטריד שכוסה במהירות בישראל בארשת של שביעות רצון), וכן בהבנה שגילה כלפי החיסולים הברוטליים שמבצע חמאס נגד יריביו עם סיום המלחמה (הוא ניסה לתקן את הנזק באזהרה ולפיה אם חמאס לא יחדל מכך "ארה"ב תחסל אותם"), ובבלימת צעדים נוקשים של ישראל נגד חמאס בתגובה להפרות ההסכם, בפרט אי-החזרת כל החטופים החללים. אתגר סבוך יתפתח אם טראמפ יסכים לנוסחה "גמישה" בנוגע לפירוק חמאס מנשק.
המעורבות הזרה הגוברת בעזה צריכה להטריד את ישראל פעמיים. ראשית כאתגר פוטנציאלי לחופש הפעולה שלה, בעיקר אם הרצועה תהיה רוויה כוחות זרים, גם אם בהיקף מצומצם, ושנית - חשש שיתבססו בשטח גורמים שיחסם לחמאס אוהד ויתרמו לשיקום הארגון. הדבר מחייב התעשתות מהירה. העמקת המעורבות של סעודיה ואיחוד האמירויות ברצועה לא תתרחש אם ישראל תמשיך להתנגד נחרצות למעורבות הרשות הפלסטינית ביום שאחרי, קל וחומר תשוב ללחימה.
סיום המלחמה מציף הזדמנויות אסטרטגיות לישראל, ובראשן קידום קשרים עם מדינות מפתח בעולם הערבי והמוסלמי. כמו לפני 7 באוקטובר, וגם היום, במוקד ההזדמנויות עומדת האפשרות לנורמליזציה עם סעודיה. ואולם, הפסקת העימות לא מספיקה לשם כך, ונדרש גם דיון מעמיק בנושא הפלסטיני שממנו הממשלה בורחת בעקביות, ובכך ממשיכה להחמיץ הזדמנויות ולברוא אתגרים.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
