חבר הכנסת אוחנה, כפי שכינה יו"ר האופוזיציה את יו"ר הכנסת, ספג אתמול פעמיים: פעם אחת בנאום מצוין של לפיד, שהתייחס לפנייתו של אוחנה אל נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, כאל שופט בבית המשפט ולא כאל כנשיאו. כך בחר אוחנה, שאמור לייצג את כל חברי המליאה, לכבד את נוכחותו של נשיא העליון, שהגיע לפתיחת המושב החגיגי של הכנסת – בגסות רוח, כוחניות, בריונות.
האיש, שבשבתו כשר לביטחון הפנים אחראי למותם של 45 אנשים באסון מירון, לא מפסיק לחשוף את האופן הדל שבו הוא ממלא את תפקידו הממלכתי.
דבריו של לפיד לח"כ אוחנה עשו את העבודה. אפשר היה לראות את העלבון על פניו. אותם פנים שכמה דקות קודם לכן רטטו מהתרגשות וסיפוק כשהעליב את עמית, התכרכמו והאפירו. כי אם יש משהו שאוחנה שומר עליו בחרדת קודש, זה על כבודו. כמה קל להלבין פנים של אחרים, לפגוע בכבודם, בזלזול, בקלות דעת. כמה קשה לקבל כשעושים את זה לך. אוחנה אפילו לא הצליח להתאפק ואיים על לפיד שאם הוא יכנה אותו יו"ר חצי הכנסת ולא יו"ר הכנסת עוד פעם אחת (הוא עשה את זה פעמיים) – הוא יוציא אותו מהמליאה. חבל שלא היה שם מישהו שיוציא את ח"כ אוחנה מהמליאה בשל האופן שבו פנה לעמית.
1 צפייה בגלריה
יו"ר הכנסת אמיר אוחנה ונשיא המדינה יצחק הרצוג בפתיחת מושב הכנסת
(צילום: אלכס קולומויסקי )
אבל לפיד לא היה היחיד שהעמיד את אוחנה במקומו. הסטירה השנייה שספג הייתה מנשיא המדינה, שאתמול הוכיח שכשהוא רוצה – הוא יכול. מבחינה מסוימת זה היה מאכזב. כי אם אתה יכול, איפה היית עד עכשיו? למה חיכית? כל כך הרבה הזדמנויות היו להרצוג להביע את עמדתו, מאז ימי המהפכה המשטרית ועד היום, לנזוף, לגעור, להשתמש בסמכותו ובמעמדו, והוא לא עשה את זה.
רק לפני שבוע, בזמן נאומו של נשיא ארה"ב בכנסת, נעדר שמו של נשיא בית המשפט העליון מרשימת המכובדים שאוחנה בירך, פשוט מפני שהוא לא הוזמן. הרצוג, שישב ליד אוחנה, שתק. אולי הביקורת שספג לאחר אותה שתיקה מביכה ניערה אותו. אתמול הרצוג כבר נראה איש אחר לגמרי, עם לחיים סמוקות ולהט בעיניים. מי שהעיד על עצמו שהוא הולך לישון בזמן שסופרים את הקלפיות שיקבעו אם יהיה ראש ממשלה, נראה כועס. עד כדי כך, שהוא בחר לגנוז את נאומו המוכן כדי לגעור באוחנה על כך שיש הבדל בין ויכוח עקרוני לבין חוסר נימוס, פגיעה בכבוד האדם, פגיעה בכבוד הרשות וברשויות אחרות, ופגיעה בכבוד שופטי ישראל. ובסוף עוד לקרוא לכיוון של עמית: "נשיא בית המשפט העליון, אני מקבל אותך בברכה".
אולי זה מה שגרם לראש הממשלה לפנות בתחילת דבריו אל הנשיא עמית, ולהגיד לראשונה את מה שידוע ממילא, שיצחק עמית הוא נשיא בית המשפט העליון, ושזו עובדה. ובעצם, האמירה הזאת של נתניהו היא הסטירה השלישית שקיבל אתמול אוחנה
אולי זה מה שגרם לראש הממשלה לפנות בתחילת דבריו אל הנשיא עמית, ולהגיד לראשונה את מה שידוע ממילא, שיצחק עמית הוא נשיא בית המשפט העליון, ושזו עובדה. ובעצם, האמירה הזאת של נתניהו היא הסטירה השלישית שקיבל אתמול אוחנה. אחרי שאמר בנאומו שהכנסת נרמסת על ידי מערכת המשפט ושזו פגיעה קשה בדמוקרטיה הישראלית ובריבון – דברים שעד השבוע, לפני שפצח בקמפיין האחדות המגוחך שלו, נתניהו היה מאמץ בשתי ידיו – אתמול ראש הממשלה ביטל את דבריו של אוחנה במשפט אחד. מה שלא הפריע לו אחרי הנאומים במליאה, בפגישה עם העיתונאים, להמשיך בביקורת על מערכת המשפט.
כמה עוד יהיה מוכן אוחנה להתבזות בשירותו של נתניהו. כמה עוד הוא יהיה מוכן להיות חלון הראווה של שרה ויאיר. כמה עוד, כיו"ר הכנסת, ימשיך לייצג את עמדות מרכז הליכוד ולפנות אל הבייס הכי נחות שלו.
הדבר האחרון שאפשר להגיד על פתיחת המושב אתמול הוא שזו הייתה חגיגה של אחדות, פיוס, או אפילו ניסיון להעמדת פנים. עם כמות העקיצות, העלבונות, הכעסים והיריבויות – זה נראה כמו יום רגיל בכנסת. גם בימים שבהם ישראל מביאה חללים חטופים לקבורה, מדי יום נהרגים לוחמים בעזה וההלוויות שוברות הלב מסוקרות כל ערב בטלוויזיה – בכנסת ממשיכים לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב: להתעסק בדברים לא חשובים, להתכונן לבחירות ולריב. תקציב, חוק גיוס, בחירות, כל מילה יותר טעונה מהאחרת. ככה לא בונים פיוס.
בלתי נתפס היה לראות עם אילו תפרים גסים נתפר החיבור בין מלחמת יום העצמאות לבין המלחמה הנוראה שעברה עלינו בשנתיים האחרונות. את הקו הדמיוני שנמתח בין בן-גוריון לנתניהו
רק שלשום אישרה הממשלה את ההצעה לשינוי שמה של מלחמת "חרבות ברזל" לשם שנבחר על ידי ראש הממשלה אשר הביא לאסון הכי גדול שידעה המדינה – "מלחמת התקומה". אתמול, בנאומו בכנסת הזכיר נתניהו שוב את השם המועדף עליו. בלתי נתפס היה לראות עם אילו תפרים גסים נתפר החיבור בין מלחמת יום העצמאות לבין המלחמה הנוראה שעברה עלינו בשנתיים האחרונות. את הקו הדמיוני שנמתח בין בן-גוריון לנתניהו. ולא משנה כמה פעמים יחזור נתניהו על השם הזה, ולא חשוב באילו נאומים, אירועים, מאמרים או ספרי לימוד הוא יופיע – שמה של המלחמה לא יהיה לעולם מלחמת התקומה.
אפשר היה למצוא שמות הרבה יותר טובים למלחמה הזאת. כולם מתחרזים עם "לון" – מחדלון, כישלון, חידלון, וגם כיליון, אבדון, ריקבון. הכל מתאים. כל שם היה יכול להיות נכון, אבל שמה של המלחמה נקבע ביום שבו התחיל הכל. וזה יהיה שמה, לעולם ועד.
מלחמת שבעה באוקטובר.
