בעוד הציבור הישראלי מנסה להתחיל את המסלול להחלמה, הפכה פתיחת מושב החורף של הכנסת לא לזירה חגיגית - אלא לשדה קרב. אחת מהחזיתות הבולטות היתה התפרצות כוחנית ומבזה של השר דודי אמסלם כלפי חה”כ מירב בן ארי, כשקרא לה "מצחצחת נעליים של לפיד", "האדם הכי שפל בכנסת" ואמר לה שתפסיק "לקרקר" ו"לצווח".
חה"כ בן ארי היא משרתת ציבור מן המעלה הראשונה. מעטות יש כמוה בעשייתן למען אוכלוסיות מוחלשות ומודרות. אך גם אילו לא הייתה כזאת, אף אישה אינה אמורה לשמש מטרה לשיח משפיל וצורם כזה.
הפנינים של אתמול מצטרפות לשרשרת אמירות מבזות כלפי נשים שהשר אמסלם נוקט בהן שוב ושוב: על היועמ”שית, עו"ד גלי בהרב מיארה, אמר שהיא "עסוקה ברוֹלים ובפֵנים שלה" ואת עו"ד מיכל רוזנבוים, מנהלת רשות החברות לשעבר, כינה במכתב רשמי "מופקרת".
אלו לא עלבונות אישים. זהו חלק מקמפיין דה-לגיטימציה. אמירות אשר מבטאות דפוס של רידוד עשייתן המקצועית והציבורית של מעט הנשים שהצליחו להגיע לעמדות מפתח. הביקורת אינה על עמדותיהן או מעשיהן, כי אם על המראה החיצוני שלהן.
בתפקידי כמנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה, הוריתי על ביצוע מחקר ראשון מסוגו לבחינת השיח הפוגעני בשדה הפוליטי. התוצאות היו קשות: שיעור השיח הפוגעני כלפי נשים היה כפול מזה המכוון כלפי גברים, וכ-9% מהשיח הפוגעני כלפי נשים כלל התייחסות מגדרית הראשון- מגדרית (“אישה עלובה”, “אישה צבועה” או קללות המיוחסות לנשים בדרך כלל בהקשר מיניותן).
מילים אינן רק מילים. הן בונות ומשמרות תודעה. התבטאויותיו של השר אמסלם אינן "רק" שפה בוטה - הן מבטאות תפיסת עולם. זוהי אלימות מילולית מיזוגנית. וכאשר היא מגיעה מפיו של שר בממשלה, אשר אינו זוכה להוקעה וגינוי מסביבתו - היא הופכת לאלימות ממסדית.
זו לא טעות. זו מדיניות שנועדה לשמר היררכיה ולהבהיר מי כאן בעל הסמכות ומי הקישוט לצידו. זו לא ביקורת על מה שנאמר, אלא על עצם קיומו של הקול הנשי. ומדיניות כזו אינה נשארת במשכן הכנסת. היא מחלחלת מטה - לבתי הספר, למקומות העבודה, למרחב הציבורי. היא פוגעת בנכונותן של נשים לשים עצמן בחזית, כשהן יודעות שהחשיפה עשויה לעלות להן בהשפלה ובזלזול, ללא קשר לעשייתן.
כך מצטמצם המרחב הציבורי לנשים, ונפגע הבסיס לשוויון ולדמוקרטיה. פוליטיקה ללא נשים גרועה לכולם.
לא פחות מדאיג מהדברים עצמם, הוא שתיקת הגברים עצמם. העובדה שכמעט רק נשים הגיבו להתבטאויות השוביניסטיות של אמסלם
ולכן, לא פחות מדאיג מהדברים עצמם, הוא שתיקת הגברים עצמם. העובדה שכמעט רק נשים הגיבו להתבטאויות השוביניסטיות של אמסלם. כאן נכנסת המשימה של כולנו - גברים ונשים כאחד: לשנות את הכללים. כל מילה שנאמרת מלמעלה מהדהדת למטה. היא מעצבת את הלך הרוח של כל ילדה, כל עובדת, כל אזרחית המבקשת להשמיע קול. כך מתרגלת חברה שלמה לשפה שמפוררת את המרקם הערכי שעליו נשענת הדמוקרטיה הישראלית.
זהו תפקידנו להפסיק לשתוק מול השפלה, להפסיק למדוד נשים לפי הקול או התסרוקת, ולהתחיל למדוד את כולנו לפי העשייה, האחריות, והתרומה שלנו לחברה. זהו הרגע לדרוש מנבחרי ונבחרות הציבור שלנו לדבר אלינו במעשים. לא עלבונות, לא רייטינג ולא כוחנות. רק מעשים יוכלו לבנות אותנו מחדש כחברה שיוויונית וחזקה.
עו"ד איילת רזין בית־אור היא מומחית בקידום שיוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית וחברה בפורום "דבורה", לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
פורסם לראשונה: 00:00, 22.10.25
