באפריל 2001 סיר הטרור העזתי ביעבע ועלה על גדותיו. לראשונה שוגר פצמ"ר לעבר שדרות. הסכנה הייתה ברורה ומיידית, ואחרי שמטח הרקטות פגע בעיר הדרומית, צה"ל נדרש לפעולה. הוכרז על מבצע ימים לוהטים, שכלל כניסה לרצועת עזה. מפקד אוגדת עזה דאז, יאיר נוה, הצהיר בפני התקשורת כי ישראל תישאר "בחלקים האלו ככל שנידרש – שבועות, חודשים, ונקווה עם תוצאות".
תקוות לחוד ומציאות לחוד. שעות בודדות בלבד לאחר ההצהרה, תחת לחצים ידידותיים מהבית הלבן, ראש הממשלה אריאל שרון קיפל את המבצע. שלא במפתיע, לאחר נסיגת כוחות צה"ל, הרקטה הבאה שוגרה יום לאחר מכן.
למרבה הצער, רק לאחר התנתקות שגויה, שבעה סבבי לחימה וטבח אחד, צה"ל השלים את המשימה שהוגדרה כבר אז במבצע ימים לוהטים – חיסול איום המרגמות. רק במהלך המלחמה הנוכחית דעכה יכולת השיגור של ארגוני הטרור מעזה לעבר ישראל.
כשפורסמה הפסקת האש, היה ברור לכל ישראלי שמדובר ברגע מבחן. כן, השבנו את אחינו שהיו נתונים בצרה ובשבי – אך מה יקרה בפעם הבאה שחמאס יפר שוב את ההסכם?
בפברואר האחרון אמרה לישי מירן-לביא, אשתו של עמרי ששב מהשבי, כי "7 באוקטובר לימד אותנו שאיומים קטנים הם לא באמת קטנים". והנה, כבר נראים ניסיונות תושבי עזה לחצות את הקו הצהוב שהוגדר בהפסקת האש, ומחבלים הורגים בחיילינו כאילו לא פסקה האש מעולם.
מה שמירן-לביא הבינה, ומה שכל ישראלי מבין מאז אותו יום נורא, הוא שההכלה היא שורש הצרה. התעלמות מן הבעיה אינה פותרת אותה. זו הסיבה שכשאיראן שיגרה טילים לישראל שעות אחרי הכרזת טראמפ על הפסקת האש, הנשיא נאלץ לוודא שמטוסינו לא ישלימו את משימתם. אנחנו הבנו שאסור לנו להתעלם – אך למרבה הצער, עדיין לא הפנמנו את מגבלות הכוח.
כמו בכל הסבבים הקודמים בעזה, גם במלחמת חרבות ברזל אזל שעון החול המדיני. דמה שהדגש עבר לסגירת שערי המלחמה, ויהי מה
כמו בכל הסבבים הקודמים בעזה, גם במלחמת חרבות ברזל אזל שעון החול המדיני. אצל ביידן, המלחמה נפתחה בתמיכה פומבית אדירה ובנאום ה-Don’t המפורסם; אצל טראמפ, עוד קודם לכן, נפתחה בהבטחה לפתוח את שערי הגיהינום על עזה. אך כעת נדמה שהדגש עבר לסגירת שערי המלחמה, ויהי מה.
כאשר רואים את ההפרות החוזרות ונשנות של חמאס – טפטוף השבת החללים, האתגור החוזר של הקו הצהוב ברצועה, ומסע הנקם נגד עזתים שהתנגדו לו בזמן המלחמה – קשה להאמין שחמאס יוותר מרצונו על נשקו ושלטונו. לאורך השנתיים האחרונות, רק איום ממשי על חמאס – פעם בדמות כניסה לחאן-יונס, פעם לרפיח, ובעיקר לעיר עזה עצמה – הביא את הארגון לוויתורים. הדבר הוכח כאפקטיבי גם כלפי קטאר, בתפקידה כמתווכת האחראית על חמאס.
כעת הישראלי הממוצע ממתין, ממש כמו אנשי חמאס, לראות כיצד תגיב ישראל להפרות החדשות. למרבה האבסורד, למרות שבירושלים מבינים מה התגובה הציונית הנחוצה, הפקחים שמגיעים בזה אחר זה מוושינגטון לוודא שהפסקת האש נשמרת, מבקשים לכופף את ידה ולקשור אותה מאחורי הגב. העיקר שהאש תיפסק.
כפי שב-2001 ממשלת ישראל הבינה את גודל הסכנה אך נאלצה להשיב את כוחותיה אחורה, כך עלולים האמריקאים כיום – מבלי משים – לזרוע את ניצני 7 באוקטובר הבא.
