אוי אוי אוי, אל תשאלו איזה עוול נגרם לשר הכלכלה ניר ברקת; האיש רכש, לתומו, מרצדס מייבאך — בגדול רכב אוליגרכים מצויץ שמחירו מתחיל ב־2 מיליון שקל לפני שאמרתם "ריפוד עור" – והדבר הזה פורסם ככותרת ב"כלכליסט".
ברקת נעלב נורא. "כן, קניתי מרצדס, מהכסף הפרטי שהרווחתי בעבודה קשה", הוא קונן בפוסט שהעלה אתמול לפייסבוק ואף הזכיר שהוא עובד עבורנו — תודה, ניר! — תמורת משכורת של שקל בשנה בלבד. אחרי שסיימתי לנגב את הדמעות על הכאב והסבל שנגרמו לאיש רק בגלל תקשורת לא אחראית שמתעקשת — מי ישמע - לדווח על דברים שעושים נבחרי ציבור, התפניתי, בכל זאת, להגיד את מה שצריך להגיד על שר שעושה בתפקידו הנוכחי בדיוק את מה שעושים שרי הליכוד האחרים: מתקרבן ללא הפסקה (קנה מייבאך ואל תשאלו מה עשו לו: פירסמו את זה בעיתון), מטייל להנאתו בעולם (15 נסיעות עבודה רשמיות רק במהלך "חרבות ברזל", בעלות מצטברת של 1.6 מיליון שקל ב־2024 בלבד), ומטפל בסוליות נעליו של נתניהו מצדן התחתון ("הוקרה ותודה לראש ממשלת ישראל").
אבל נעזוב לרגע את הזוטות ונתייחס לפיל — סליחה, למייבאך — שבחדר.
כי עושה רושם, לפחות מהפוסט שהעלה, שברקת באמת לא מבין איפה הבעיה עם הרכב החדש שלו, שאותו רכש לגמרי על חשבונו. הייתי חושד שהאיש מיתמם, אבל מהיכרות עם מפעלותיו והתבטאויותיו בעבר, אני חושד שהוא באמת, בכנות, מתקשה לכרוך את מגבלות מוחו סביב הבעייתיות. אז אסביר במילים פשוטות: אין דין נבחר ציבור כדין אזרח פשוט, לפחות כשזה מגיע לנראות. וכן, יש דבר כזה, נראות. תגגל את זה, ניר.
וכשאתה, כשר כלכלה האחראי לכלכלת מלחמה, כלכלה במצוקה, כלכלה שיוקר המחיה בה מכריע אינספור ישראלים מדי יום, כלכלה שמעבירה שיאים תקציביים בל־ישוערו למגזרים הפחות יצרניים או תורמים מכולם — ובכן, כשאתה, כשר הממונה, מתעקש להתנייד בזמן כזה ברכב היוקרה־שמעל־ליוקרה, אתה לא רק משדר, אלא ממש מאיית, מילה אחת בלבד: ניתוק. ניתוק כרוני. ניתוק טרמינלי. ניתוק מהסוג החרישי שרק מי שנוסעים במושב האחורי המפנק של מייבאך מסוגלים להנות ממנו.
כי הניתוק מהציבור, מהסנטימנט הציבורי, מהמלחמה וקורבנותיה, מהנזק המצטבר — גם כלכלית — שהיא ממיטה על ישראל המכחילה בפנים לנוכח צניחת ההשקעות והאמרת המחירים והורדות דירוג האשראי, הוא בוודאי המאפיין הבולט ביותר של חברי ממשלת ישראל הנוכחית.
וכשברקת מדבר בפוסט ההוא על "ערכיות" (שלו, כמובן) הוא לא לוקח בחשבון שכאשר הוא מתנייד במייבאך — כנראה לכיוון הכללי של סוויטת העסקים בנתב"ג — ניתוק הוא הערך העיקרי שהוא מייצג, לצד אדישות, חוסר איכפתיות, אפס הזדהות, וכמובן, במקביל וללא סתירה, ההתקרבנות הקדושה: שופכים את דמי, שלא לומר את ערימות הדלק שהמייבאך הזו זוללת.
זה פשוט נראה רע, מנותק ויהיר. וזה לא רק נראה: זה בדיוק מה שזה. נכון, זכותו של ברקת לרכוש לעצמו בכספו איזה רכב שמתחשק לו; וזכותנו — כציבור שהוא אחד מנבחריו — לא רק לדעת מזה, אלא גם לחשוב מה שמתחשק לנו על זה
זה פשוט נראה רע, מנותק ויהיר. וזה לא רק נראה: זה בדיוק מה שזה. נכון, זכותו של ברקת לרכוש לעצמו בכספו איזה רכב שמתחשק לו; וזכותנו — כציבור שהוא אחד מנבחריו — לא רק לדעת מזה, אלא גם לחשוב מה שמתחשק לנו על זה. והמחשבה הראשונה, שלא לומר היחידה, היא: ניתוק. יוקר המחיה הבלתי נסבל בישראל (שברקת ניסה בעבר לטשטש בשיטה גאונית: ויתור על חובת הצגת מחירים ברשתות השיווק); לצד העובדה שהוא חתום, יחד עם כל שאר חברי הממשלה, על המחדל הגדול בתולדות ישראל ועל שלל הצעות חוק והעברות תקציבים בזויות; לצד העובדה שעבודתו במשרד הכלכלה אומנם מתבצעת תמורת שקל לשנה אבל נכון לבינתיים נראה שמדובר בשכר פורפורציונלי בהחלט להישגיו בעבודה — כל אלה אינם מאפשרים לו להתנייד במרצדס מייבאך ובו־זמנית להתקרבן. מה שכמובן לא מפריע לו לעשות בדיוק את זה.
משקלו הציבורי האמיתי של ניר ברקת? אתם, אני וגם הוא, כנראה, יודעים: לכל היותר קיה פיקנטו. למעשה יותר בכיוון של קורקינט חשמלי תקול.
