בשעה שאוחנה נאם בכנסת, ובתוך כך שינמך את נשיא בית המשפט העליון; בשעה שלפיד ענה מה שענה, והשאיר לאוחנה רק חצי כנסת; כשראש הממשלה הבטיח חוק גיוס וגפני צרח ש"לא מגייסים את בחורי הישיבה"; בדיוק בשעה הזו, כשהכנסת, כמיטב המסורת בשנים האחרונות, הפכה את טקס פתיחת מושב החורף לפיגוע קרקסי, במחלקת לב חזה בבית החולים שערי צדק בירושלים, אחות חרדית עם רופאה ערבייה דנו בשאלה אם להעביר חולה חילוני שמצבו לא יציב לטיפול נמרץ. אשתו של החולה עמדה בצד, הקשיבה לשיחה, כשאח ערבי ממזרח ירושלים מעודד אותה ומבטיח שיהיה בסדר.
אי של שפיות וחמלה במרחק של כמה קילומטרים בקו אווירי מהמקום ההוא שכבר שנים מספק את ההצגה הכי גרועה בעיר בימי חג ומועד. שלא לדבר על ימי החול.
בינואר 2026 בית החולים יחגוג 124 שנים. במהלך השנים הללו כיהנו בו חמישה מנהלים בלבד, האחרון שבהם, פרופסור עופר מרין, מנתח לב, מונה ב-2018. אנשים שמכירים את ההיסטוריה של המקום מקרוב אומרים שבמשך כל עשרות השנים האלו נשמר בבית החולים - גם כשהפך להיות אחד משבעת בתי החולים הגדולים בארץ, עם מחלקות ויחידות מובילות ברמה ארצית ובינלאומית - תמהיל אנושי של צוות ומטופלים יוצא דופן. ערבים ויהודים, דתיים וחרדים, תחת אותה קורת גג שבה נשמר מטבח כשר למהדרין. מקום שבו כבר שנים רופא ערבי מהשטחים מחליף רופאה יהודייה מגוש עציון, ולהיפך. שאת אחת המחלקות הפנימיות מנהלים ארבעה רופאים בכירים: חרדי, ערבי מוסלמי, ערביה נוצרית וחילוני. ואף אחד לא חושב שמי שדוחף פנימה פיתה בפסח הוא לוחם זכויות אדם, ומי שבולס מול אלו שצמים ברמדאן הוא חלק מצבא הפרוגרסיה.
ובבית החולים הזה אושפז לפני כמה ימים בן הזוג שלי לניתוח מסוים, בקומה העשירית, במחלקה הקרדיולוגית. מסדרון ארוך, חף מהפאר וההדר שמאפיינים היום חלק מבתי החולים בארץ. עמדת אחיות, פינת קפה עם כיסאות למבקרים. הוא שכב בחדר צפוף יחסית, עם עוד שני חולים, וילון תכלת הפריד ביניהם. במיטה הראשונה שכב חולה שהיה זקוק לטיפול צמוד. הטיפול היה נפלא, סבלני וסובלני, מכיל ומרגיע. לא היה צריך לצעוק "אחות, אחות" ולא להתחנן שיביאו לך כוס מים. כל הזמן מישהו נכנס לראות אם הכול בסדר. תמהיל אנושי, של הצוות מצד אחד ושל החולים מהצד השני, שהוא כמעט סוג של פלא במדינה שבה מתנהלת מלחמת עולמות אין-סופית, שמחלחלת מהכנסת לרחוב, ומטפסת מהרחוב לכנסת, שבה האחר הוא האויב. מקום קטן ונורמלי שמנהל מלחמה צודקת תמיד על חייו של כל אחד מהחולים. "בלי פוליטיקות", בניסוח של אחת האחיות, וכל זה במדינה מפוצלת ומפולגת שלא מצליחה לעבור בשלום אפילו את רגע פתיחת המושב.
זו רוח המפקד שיורדת מלמעלה ועולה מלמטה, אומרים לי שזה משהו שמושרש עמוק בתרבות המקום. וכך, אחרי כמה ימים בקומה העשירית אי-אפשר שלא לחשוב שאפשר אחרת
זו רוח המפקד שיורדת מלמעלה ועולה מלמטה, אומרים לי שזה משהו שמושרש עמוק בתרבות המקום. וכך, אחרי כמה ימים בקומה העשירית אי-אפשר שלא לחשוב שאפשר אחרת. שגם אם חוק הגיוס הוא הכרחי במדינה שלנו, והוא אכן הכרחי, אולי יש דרכים נוספות לצקת בו תוכן, לשלב את הלא משתלבים, ולא באמצעות פטיש של חמישה קילו. להחליף את מופעי האימה בכנסת, את הדיונים היצריים, את האיומים ואת המחאות, בסוג של הבנה שצריך לחפש דרך אחרת שתמצא תשובה לדילמה הלא פתורה שנמשכת כבר 75 שנים.
"תראי כמה ירושלים יפה בלילה", אומר לי אחד המבקרים, רב חרדי שבא לבקר קרוב משפחה ששוכב שם כבר הרבה זמן. הוא שואל מי החולה שלי, מבטיח להתפלל גם לשלומו. מראה העיר הנשקף מן החלון אכן יפה. "יפה גם ביום?" אני שואלת אותו. "אם רוצים", הוא אומר, "היא יפה גם ביום".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.10.25
