עד 1967 הונהגה ישראל רק בידי פוליטיקאים מקצועיים: אנשי מנגנון ותיקים השואבים השראה מן האתוס הלאומי, ממקמים את החלטותיהם במסגרת נרטיב היסטורי ארוך טווח, ואמונים על פשרות ערכיות. הם עסקו בשאלות ביטחוניות באותם כלים שבהם עסקו בשאלות של כלכלה, דיפלומטיה או פריסת אוכלוסייה: עיבדו מידע באמצעות מומחים, ניסו כמיטב יכולתם להבין אותו באמצעות שכלם הישר, ובחרו בפתרונות שנראו להם באופן אינטואיטיבי כמתאימים.
שנות העימות הצבאי המתמשכות והגידול המתמיד בגודלו של הצבא ובמקצועיותו, הביאו לשינוי: ערב מלחמת ששת הימים, קבוצת גנרלים אהודה, שכללה בין השאר את הרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין ואת ראש אג"מ עזר ויצמן, חברה לחרדה שאחזה בדעת הקהל וכפתה על ראש הממשלה את מינוי הרמטכ"ל לשעבר, משה דיין, כשר ביטחון.
בחמשת הימים שדיין כיהן בתפקיד עד לפרוץ המלחמה הוא לא תרם הרבה, כמובן, לניצחון, אבל ההצלחה המסחררת של הצבא חיזקה בציבור את הסברה שבענייני ביטחון תפקידם של מומחים איננו מתמצה בהנגשת המידע למנהיגים, אלא יש להציבם בעמדת מקבל ההחלטות. וככל ששאלות ביטחוניות נחשבו קיומיות, השתרשה הדעה שרצוי שההנהגה הפוליטית תורכב מגנרלים למודי קרבות.
כשר ביטחון נערץ בממשלת גולדה מאיר, אחז דיין באותה קונספציה שאננה שהתפתחה בצה"ל בשנים שלפני מלחמת כיפור. ברם, חרף כישלונם של מנהיגי הצבא בתפיסת המציאות האסטרטגית באותה מלחמה, אלופי צה"ל נותרו אטרקטיביים לציבור הבוחרים.
שלושה ראשי ממשלות באו מקרב ההנהגה הצבאית, ושלושתם אחראים לכישלונות אסטרטגיים. רבין הביא להסכמי אוסלו, שבבסיסם ההנחה שתחילת תהליך ליישום החלטה 242 תחזק גורמים פלסטיניים מתונים, המוכנים לקבל ריבונות יהודית בחלק משטחי ארץ ישראל.
ב-21 החודשים המרים שבהם כיהן כראש ממשלה אהוד ברק, אף הוא רמטכ"ל לשעבר, התברר גודל הטעות. בתחילתם בוצעו הנסיגות על סמך “הסכם וואי”, ובשיחות קמפ דיוויד הסכימה ישראל להקמת מדינה פלסטינית ב-90 אחוז מיו"ש. סירובם של הפלסטינים לקבל את ההצעה חשף, לדברי ברק ואף לדברי קלינטון, ש"אין לנו פרטנר", כפי שטענו מתנגדי הסכם אוסלו מלכתחילה. התוצאה הייתה הרת אסון: פרצה האינתיפאדה השנייה, וגל טרור הביא לרצח של 1,100 יהודים, לבידוד מדיני ולמיתון כלכלי. בין לבין, הציע ברק בשפרדסטאון למסור את רמת הגולן לסוריה, וההצעה נדחתה רק משום שאסד סירב להשאיר בידי ישראל רצועה של עשרה מטרים ממזרח לכנרת, ולאחר מכן נסוג ברק מלבנון ללא הסכם מדיני.
הגנרל השלישי שהיה לראש ממשלה הוא אריאל שרון, יוזם תוכנית ההתנתקות. שני הטיעונים העיקריים שהעלה שרון בעד ההתנתקות התבררו לימים כמופרכים: הטיעון שלאחריה תוכל ישראל להגיב צבאית ללא סיכון לכל פעילות המכוונת נגדה מן הרצועה, והטיעון שההתנתקות תסיר בעיני העולם אחריות של ישראל לגורל תושבי עזה.
בתוך שבועיים התברר שהרמטכ"ל, לוחם שריון ומצביא עתיר זכויות, טעה, ועימו שורת מומחים ביטחוניים מנוסים. הדרג המדיני, שאינו בקיא כמותם, צדק
ב-7/10/23 הבנו שמומחי הצבא וההנהגה המדינית שגו יחדיו במשך שנים בביסוס תפיסת ביטחון לאומי המבוססת על "מלחמה בין מלחמות" והכלת סיכונים חרף התגברותם המתמדת. והנה אך לאחרונה חזינו בדוגמה נוספת: ב-14/9/25 הבהיר הרמטכ"ל לממשלה שלהערכתו לחץ צבאי איננו דרך מוצלחת לשחרור כל החטופים וכי מוטב לחתור לעסקה שתחזיר לפי שעה רק חלק מהם. כלי התקשורת דיווחו שכל ראשי מערכת הביטחון שותפים לעמדה הזאת. בתוך שבועיים התברר שהרמטכ"ל, לוחם שריון ומצביא עתיר זכויות, טעה, ועימו שורת מומחים ביטחוניים מנוסים. הדרג המדיני, שאינו בקיא כמותם, צדק.
ובכן, קצנו בקציני צבא. הבו לנו אזרח סתם אזרח נקי כפיים: מגומגם כמו אשכול או מלהג כמו טראמפ, בעל התמצאות בנושאים מדיניים ושיקול דעת בריא, ולא גיבור עז נפש שחשיבתו התבניתית עוצבה בהכשרות צבאיות.
