קידום חוק הריבונות וההתבטאות הבוטה של השר סמוטריץ' בגנות הסעודים עוררו בישראל סערה, שהתמקדה בהשלכות על הקשר עם ארה"ב ובפוליטיקה הפנימית. שתי הדרמות משקפות היבטים עמוקים יותר הנוגעים לאסטרטגיה המנחה את ישראל ואיך היא נקבעת, וכן לגבי הבנת מקבלי ההחלטות את המרחב שסביבנו, והאם זו השתפרה בעקבות 7 באוקטובר, או נותרה מוגבלת.
דברי סמוטריץ', שיעץ לסעודים לרכוב על גמלים במדבר במקום לקדם נורמליזציה, מגלמים בוז תהומי כלפי החברות באזור, לצד לא מעט בורות. הד להלך הרוח הזה נמצא גם בקביעת קצין המודיעין של אוגדת עזה כשהוצגה בפניו תוכנית "חומת יריחו" לפני 7 באוקטובר ולפיה מדובר ב"וואסח של ערבים", וכן ב"נאום הכפכפים" של נתניהו.
ברקע ניצבת הקונספציה החדשה ולפיה נוצרו תנאים שיאפשרו מהלכי סיפוח. התפיסה נשענת על כמה טיעונים: שטראמפ יצדד בישראל תמיד ובכל תרחיש; שניתן לקדם "סיפוח לייט", למשל של בקעת הירדן, שיהיה נוח לעיכול על ידי וושינגטון ואף חלק ממדינות ערב; וכי גם אם יקודמו צעדי סיפוח, ניתן יהיה לממש נורמליזציה עם העולם הערבי, שנטען כי "עייף מהפלסטינים".
אותן ההערכות קרסו, לפעמים באופן צורם כפי שגולם בהכרזות טראמפ וסגנו ואנס בשבוע שעבר, ולפיהן "הם לא מאשרים לישראל לספח". על הדרך גם שוגרה עקיצה לגבי הטיפשות שבקידום חוק הריבונות בזמן ביקור סגן הנשיא בארץ, וטראמפ אף הגדיל לעשות כשהכריז שהוא בוחן את סוגיית מרואן ברגותי (!), שבית משפט ישראלי גזר עליו חמישה מאסרי עולם. לא משנה כמה סטירות לחי ומפחי נפש יחוו קנאי הריבונות, כפי שהיה ב-2020 כשהרעיון נזנח לטובת קידום "הסכמי אברהם", תמיד נותר להט האמונה שהחזון ניתן למימוש, ומופגנים למידה מינימלית ואפס יכולת השתנות.
קונספציות חדשות שקרסו
באופן לא מפתיע, אלה שבראו את קונספציית 7 באוקטובר, הם המפיצים את הטענה בדבר חיזוק הסיכוי להחלת ריבונות, ועל הדרך גם הולידו קונספציות חדשות שקרסו בעזה, ובראשן מיזם GHF, שהוריד לטמיון מיליארדי שקלים; עידוד ההגירה מרצון של עזתים שלווה בהקמת מינהלת מיותרת במשרד הביטחון; וכן פנטזיית טיפוח המיליציות והחמולות כחלופה לחמאס, שמסתיימת בימים אלה בהרג ומעצר חבריהן.
היות שמחדל 7 באוקטובר לא תוחקר, איש גם לא רואה צורך לנתח את כישלון הפנטזיות שפרחו בעזה בעיקר בחצי השנה האחרונה, כאשר ישראל שבה ללחימה. יתרה מכך, האחראים לכל המחדלים חשים נוח להעלות אשליות חדשות, למשל התוכנית לבניית "שני סוגים של עזה" – אחת משגשגת בשליטה ישראלית ובינ"ל והשנייה מפגרת וחרבה בשליטת חמאס, מה שאמור להציב חלופה לארגון ולהחלישו. וכך, שוב, חוזרות תוכניות רוויות ביטחון עצמי בדבר יכולת להנדס מציאות ותודעה, המבוססות על חוסר הבנה של הצד הפלסטיני, ומביאות לשחזור כל משגי העבר, כמובן ללא התחקיר, האחריות וחשבון הנפש שמתחייבים ממקבלי החלטות.
הקונספציה החדשה חזקה מזו של 7 באוקטובר. זה אינו פער תפיסתי או טעות בהערכת המציאות, אלא ביטוי לאמונה רוויה באשליות ובכמיהות לב שמנחה חלק ניכר ממהלכי ממשלת ישראל כיום, ומקודמת בעיקר על ידי זרם הציונות הדתית לאורה של תפיסת "בגויים לא יתחשב". מקדמי הקונספציה החדשה ערים לנזק הכבד שהיא מחוללת, למשל המתח שהתפתח בשבוע שעבר מול הממשל האמריקאי בעקבות קידום חוק הריבונות, אך רואים בכך "מהמורות קלות בדרך לגאולה", ולא כישלונות שמחייבים ביקורת עצמית ותיקון.
מובילי הקונספציה החדשה, ובראשם סמוטריץ', לא מתרשמים מבידוד בינ"ל או מסנקציות, לא מייחסים חשיבות למחיר שייגבה בגין השתלטות על עוד טריטוריות, דבקים בעולם ערכים מקראי של הכחדת עמלק, מונעים מתפיסת מציאות נטולת מורכבות, ומשווקים אותה לציבור כרחב כ"אסטרטגיה"
מובילי הקונספציה החדשה, ובראשם סמוטריץ', לא מתרשמים מבידוד בינ"ל או מסנקציות, לא מייחסים חשיבות למחיר שייגבה בגין השתלטות על עוד טריטוריות ("לא מפחדים מממשל צבאי בעזה"), דבקים בעולם ערכים מקראי של הכחדת עמלק, מונעים מתפיסת מציאות נטולת מורכבות, ומשווקים אותה לציבור כרחב כ"אסטרטגיה" (בעיקר הטענות "ערבים מבינים רק כשלוקחים להם שטח", ו"היכן שיש התיישבות אין טרור"). ברקע, משתקפת תפיסה עצמית של קבוצה שלשיטתה מצטיינת בלימוד לקחי כישלון 7 באוקטובר (שהם היו שותפים לבריאתו), ונושאת ייעוד היסטורי של ניצול "עידן הנס" שנוצר כדי לשנות את המציאות הגיאוגרפית, הדמוגרפית והמדינית בין הים לירדן.
מיכאל מילשטייןהציבור בישראל נדרש להיות ער לנזק האסטרטגי שגורמת הקונספציה החדשה, הרחוקה מלזכות לקונצנזוס פנימי, אך גם להבין שהיא משנה בהדרגה את דיוקנה של המדינה. זאת, בין היתר, בשל הדחיפה המודעת להיתוך עם הגדה המערבית כדי ליצור מדינה אחת, שתהיה בפועל ישות בלקנית מדממת שבה חיים יחד ללא חיץ שני עמים העוינים זה לזה. זוהי לא מחלוקת על דרכי פעולה ויעדים אסטרטגיים, אלא על זהותה, ערכיה ועתידה של ישראל: האם חלק ממשפחת העמים ובעלת קשר מפותח עם סביבתה, או שמא מבצר מבודד הדבק בקנאות בחזון אמוני, ואשר מנהיגיו מתעקשים לא ללמוד דבר מההיסטוריה היהודית, בפרט כיצד מצבים כאלה מובילים לחורבן.
הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
