לפני מספר ימים סיפר לי חבר שעושה עסקים על קו רומא–תל־אביב, איך נאלץ לעזוב בטריקת דלת את הבנק שלו בארץ המגף. הסיבה: המוסד הפיננסי הוותיק הודיע לו באופן שאינו ניתן לוויכוח, שהוא מסרב לאשר הפקדה של כסף ישראלי בחשבונות המתנהלים אצלו.
"זה לא רק שמפגינים נגדנו, מורידים מוצרים ישראליים מהמדפים, מגרשים ספורטאים מתחרויות ומאיימים על מרצים ישראלים באקדמיה. עכשיו גם את השקל הם לא מוכנים לקבל, וייקח לנו הרבה זמן לתקן את דעת הקהל ואת התודעה העולמית", הסביר את חששותיו מעל קערת סלט ישראלי.
בספרה "אוצר מילים", שואלת העיתונאית שירי לב־ארי את הסופר דויד גרוסמן על הסיפור של עם ישראל, וגרוסמן עונה, בין היתר, שעלינו להפיק לקחים ולהבין את מגבלות הכוח שלנו. לדבריו, הכוחנות, היהירות, חיזוק ההרגשה שאנחנו עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, היו האסון שלנו במשך שנים.
ובום, כמו כדי להדגיש עד כמה צודק גרוסמן בקביעתו, יושב לו לפני ימים אחדים שר האוצר של מדינת ישראל, ובזחיחות דעת לא מפתיעה של אחרון נערי הגבעות, שולח את סעודיה לרכיבת גמלים בחולות. והנה שוב היהירות האסונית הזו לא מותירה לנו ברירה, אלא ללעוס את חצצי החצצים שבקערת הסלט הישראלי האסוני שקצצה עבורנו ממשלת החורבן, על עדת המשיחים, החנפנים, המשתמטים המיזוגינים והריאקציונרים שנקבצו בה – אלה מכאן ואלה מכאן.
אנחנו זקוקים לריפוי, ואנחנו זקוקים לאיחוי, ואנחנו זקוקים לתקווה שיביאו מנהיגים אחראים, כאלה שלא צריכים בייביסיטר, כאלה שאוהבים אותנו ושיעשו הכל כדי שיהיה לנו טוב. כי מגיע לנו, סוף־סוף
נכון שלקח לו, לנכדה היהיר של הגרנדמייזר, בדיוק חמש דקות לבלוע את הדבשת של עצמו ולהתנצל על האמירה המקוממת, שמן הסתם הסבה נזק ביחסים המתהווים. סעודיה, בתגובה, הודיעה מה היא בדיוק חושבת על מקס־סמוטריץ’ ומוריץ־בן גביר הישראלים, אלא שאנחנו שוב קיבלנו תזכורת לכך שאת התיקון והשיקום שאנחנו כל כך זקוקים להם, אחרי מהפכה משטרית מפלגת, אחרי שנתיים של מלחמה מזוויעה – לא נמצא בכוונותיהם ובכליהם של מי שהכניסו אותנו למצב המסוכן ביותר בתולדותינו.
ולכן כעת על כולנו להתמסר לחשיבות הקיומית שיש למערכת הבחירות הקרובה, שבה אסור לנו בתכלית האיסור להפקיר שוב את המדינה בידי קיצוניים אוכלי מוות שרואים בהימשכות המלחמה בבחינת נס והתגשמות פנטזיה משיחית.
על כולנו להיות כעת האמהות והאבות הלוחמים של הרגע האזרחי האחראי הזה
על כולנו להיות כעת האמהות והאבות הלוחמים של הרגע האזרחי האחראי הזה, ולהמשיך לשטוף את הרחובות, להפגין נגד הממשלה המכהנת ונגד האפשרות שהאפסים המקרקרים בה ישבו בכיסאות הקואליציה (או האופוזיציה) גם בכנסת הבאה. מקומם הראוי הוא אך ורק בפח האשפה של ההיסטוריה.
ענת לב-אדלרצילום: גל חרמוני | איפור: סבטלנה קריחליהרה גורל כעת הוא גם תפקידם של ראשי מפלגות האופוזיציה, שבינתיים, על פי הגלוי לעין, עסוקים יותר בזקיפת אגו ופחות באיחוד כוחות, אלא שעליהם להתכנס במיידי וביחד אל גודל השעה. כן, מספרים על התנהלות אחרת ואחראית מאחורי הקלעים, כזו שתוביל לאיחוד ושותפות בזמן אמת, ואנחנו מאוד רוצים להאמין שאכן כך יהיה, זאת לצד הכמיהה להצטרפות של כוחות פוליטיים חדשים נקיי לבב וכפיים, שיזרימו דם חדש וטהור אל מסדרונות השלטון.
כי אנחנו זקוקים לריפוי, ואנחנו זקוקים לאיחוי, ואנחנו זקוקים לתקווה שיביאו מנהיגים אחראים, כאלה שלא צריכים בייביסיטר, כאלה שאוהבים אותנו ושיעשו הכל כדי שיהיה לנו טוב. כי מגיע לנו, סוף־סוף.
