הרגע הכי חשוב בתהליך הנישואים לא קורה בהכרח בחופה. הוא מתרחש דווקא בבוקר שאחרי. האיפור הוסר, הבגדים הועברו לניקוי, וריגוש הרחבה פוגש את המציאות. ויכוחים ראשונים עלולים להתגלע כבר אז. זה יכול לקרות בגלל הערה מההורים, או סתם כי כולנו יצורים עם מערכת רצונות משלנו. באותן שניות של תסכול נמדד הכבוד ההדדי. אז גם מבינים שזוגיות היא לדעת להתפשר היכן שצריך, לא פחות משהיא לדעת לאהוב. מול האורחים זו לא חוכמה גדולה. יכולת ההכלה וכיבוד הגבולות נבחנים בזמן אמת.
זוגיות מדינית אינה שונה בהרבה. החזון אמנם משותף אבל הרצונות האישיים עדיין שם. לכן גם כשחותמים על הסכמים ברוב מחמאות וחיבוקים, מבחן הבוקר שאחרי תקף. לשתי הישויות מניעים נפרדים, ומכאן שהדדיות בריאה כוללת הבנות ופשרות גם כשפחות נעים. זוהי נקודת המוצא בזירה הבינלאומית, אפילו בבריתות החזקות מכולן. הזוגיות בין ירושלים לוושינגטון אינה יוצאת דופן.
אבל כל מי שקורא את השורות הללו יודע שמערכת היחסים הזו הגיעה לשלב חדש. מידת החירות הישראלית שבה מוטלת בספק. היקף הרצון החופשי שבמסגרתה אינו ברור. דיאגנוזה של מדען מדינה, להבדיל מפסיכולוג ב"חתונמי", הייתה עוסקת כאן פחות ברגשות ויותר בעצמאות מדינית או ריבונות. ואם צריך הוכחה לכך, אירועי החודשים האחרונים מספקים אותה.
העצמאות הישראלית לא יכולה להימדד רק במה שהיא מאפשרת לצד האמריקאי, אלא במה שהיא מונעת ממנו כשזה נדרש. ההבחנה בין "התגמשות" ל"מדינת חסות", במובן הזה, עוברת ביכולת להציב גבולות כשצריך
סנונית ראשונה הייתה סרטון "עזה של טראמפ", ששותף בחשבונות הבית הלבן והציג לא רק מגדלים מוזהבים, אלא גם תהיות בנוגע למידת השליטה הישראלית ברצועה. אחריו הגיע ביטול מטס הסיום בעם כלביא. ובשבועות האחרונים – הדברים עלו על מסלול מהיר: שיחת ההתנצלות המתוסרטת בפני קטאר; ההבהרה הנשיאותית כי ישראל לא תעשה דבר ביהודה ושומרון; רצף פגישות בכירים אמריקאים עם פיקוד צה"ל; נוכחות מדינות שהכירו ב"פלסטין" במנהלת בקריית-גת; התחמקות מזכיר המדינה מלהכחיש שהחלטותיה הצבאיות של ישראל מתקבלות בוושינגטון ולא בירושלים; ולקינוח – הכרזת טראמפ כי הוא זה שיקבל החלטה בנוגע לברגותי. כל אלו תרמו לתחושה שבבוקר שאחרי חתונת ההסכם, מערכת היחסים פה אפילו פחות מאוזנת משחשבנו.
בזוגיות כל כך צמודה, לפי הטענה, עושים דברים שנראים חריגים
תמיד אפשר לומר שמדובר בראיות נסיבתיות. בזוגיות כל כך צמודה, לפי הטענה, עושים דברים שנראים חריגים לעין בלתי מזוינת. לפעמים מה שנחזה כאילוץ הוא בכלל בחירה מושכלת. והרווח בצידה. ואכן, הצד האמריקאי אימץ את עמדת ישראל בשורת נושאים. בהתעקשות על פירוק חמאס, בהתניית שיקום הרצועה, בפירוזה, בהתליית נוכחות טורקיה בכוח הייצוב בהסכמת ישראל, ובהדרת אונר"א מעזה. אבל האמת היא שזו טענה מתעתעת. כשיחסי הכוחות אינם מאוזנים מלכתחילה, כל כפייה יכולה להצטייר כפשרה. כל כורח ימוסגר כתיאום הדוק.
המסקנה היא שבמערכת יחסים לא שוויונית, העצמאות הישראלית לא יכולה להימדד רק במה שהיא מאפשרת לצד האמריקאי, אלא במה שהיא מונעת ממנו כשזה נדרש. ההבחנה בין "התגמשות" ל"מדינת חסות", במובן הזה, עוברת ביכולת להציב גבולות כשצריך. ברגע שמסוגלות כזו לא באמת קיימת – קצת קשה לדבר עם תיאום. זה פחות כמו חיבוק טוב ויותר כמו חיבוק דוב.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזיהמבחן הזה יפגוש אותנו בקרוב מאוד, כשיוגדרו מנדט כוח הייצוב והסדרי שלב ב'. הצורך לסרב לנוכחות קטארית במקומות הרלוונטיים, לתחום את המעורבות הטורקית, להתעקש על לוח זמנים לפירוק חמאס במקביל להצבת חלופה מדינית בלעדיו, ולדרוש קריטריונים ברורים לפירוקו – יחייב את ישראל לעמוד על שלה, גם במחיר כעס בעלת בריתנו החשובה מכולן. רגע אחרי חגיגת ההסכם מגיעים החיים האמיתיים. הריבונות הישראלית תימדד לא רק בשילובי ידיים וחיוכים, אלא גם בהצבת קווים אדומים.
עו"ד גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר
