המציאות הנוכחית מתעתעת בנו. הפער בין הרגעים המיוחדים שאנו חווים כאומה מול מה שקורה ברשתות החברתיות וערוצי התקשורת זועק לשמיים. מלחמה קיומית ושחרור החטופים היו אמורים להכניס את כולנו תחת מטרייה אחת מלאי השתאות מול גודל השעה, לצד עצב וכאב משותפים. במקום זה אנו מתעסקים בקטנות.
הרשתות החברתיות מאדירות את השוליים, וגם התקשורת המרכזית אינה חפה מאחריות כאשר הרצון למקסם רייטינג מייצר אופי שידורים המחפש את הריגוש והקיצון. הנטייה לצייר עולם של שחור ולבן מזינה את מנהלי פנקס החשבונות העוסקים במי תורם יותר לשיח השיסוי, במקום לתת מקום למאות אלפים המחפשים הסכמות ופשרות.
צריך מבוגר אחראי שיחלץ אותנו מקרבות הבוץ. השבוע היה נדמה שהנה מפציע האור, כאשר ראש הממשלה קרא מספר פעמים לשלום בית. הבעיה שמדובר בדיבורים בעלמא. הוא חייב להוביל וליזום מהלכים של פיוס. לפתחו נקרות הזדמנויות למכביר כדי להוכיח אם כוונותיו כנות.
שורת החלטות שהממשלה מובילה עם פתיחת מושב החורף מצביעה בעליל שהכל דיבורים. שלום פנימי נעשה רק מתוך הכלה של האחר. כאשר לא מזמינים את נשיא בית המשפט לא פוגעים רק ביצחק עמית האיש הפרטי. לא מדובר רק בפגם מוסרי של "דרך ארץ קדמה לתורה", אלא פגיעה במחנה שלם שמוכיח מדי מוצאי שבת שהוא עם שהתחיל ללכת. לא חייבים להזדהות ולהסכים עם העמדות שלהם כדי להפנים שהם חלק בלתי נפרד מכלל ישראל.
כאשר יאיר לפיד קורא ליו"ר הכנסת "של חצי הכנסת" ניתן להתקומם ולהצטער על דבריו. אך האם אין משהו בדבריו, כאשר הממשלה לא מרפה מן הניסיון הנואל להכשיר את חוק ההשתמטות על חשבון האזרחים המשרתים? אדוני ראש הממשלה, כיצד ניתן לדבר על שלום פנימי כאשר אתה מוביל חוק שלא רק רחוק משלום כזה - אלא גם נותן סטירה מצלצלת לרוב החברה הישראלית?
כאשר יאיר לפיד קורא ליו"ר הכנסת "של חצי הכנסת" ניתן להתקומם ולהצטער על דבריו. אך האם אין משהו בדבריו, כאשר הממשלה לא מרפה מן הניסיון הנואל להכשיר את חוק ההשתמטות על חשבון האזרחים המשרתים?
הבעיה יותר חמורה כאשר מנסים לחוקק חוקים הנוגעים בנפש החברה. המלחמה בין השאר שמה על המפה את משמעות הזהות היהודית לעצם קיומנו. יותר ויותר אנשים, בעיקר בקרב הצעירים, מאמצים את התרבות היהודית בלי להתחייב לעולם ההלכה. תופעה מבורכת המאתגרת את כל מי שנחרד מזהות יהודית ורואה בה הדתה. תופעה זו יכולה להיות מפתח משמעותי לפיוס בתוכנו, אך במקום לעודד את הדיאלוג שנוצר בין ישראליות ליהדות העשוי לרכך חלק משמעותי מהמחלוקות בינינו, אצה הדרך לחוקק חוקים בתחום הנושקים לזהותה היהודית של המדינה.
לשם מה צריך חקיקה לקביעת מזוזה? מדוע לא להשאיר זאת לבחירה חופשית, ערך משמעותי בתרבות היהודית? נכון, יש ויכוח בחברה הישראלית על המשמעות היהודית של המדינה. ישנם חוגים הרואים בכל סממן יהודי הדתה ובמנהגים שהיו מוסכמים עשרות שנים אבן מחלוקת. אבל כפייה דתית היא פעולת בומרנג, ולבטח לא מייצרת דיאלוג. קחו כמודל את מצוות ברית מילה, המקובלת על ידי רוב רובם של אזרחי ישראל בלי חקיקה ובלי הטפה.
מוטי שקלארבהסבר לחוק נכתב בין השאר כי "אם לא נשמור מכל משמר על הזהות היהודית וערכי החירות הדתית שלה, המדינה לא תוכל להתקיים", וכי "כאשר מתבצע ניסיון לדחוק סממני יהדות מהמרחב הציבורי, כנסת ישראל חייבת לעמוד בפרץ ולוודא שהמרחב הציבורי במדינת ישראל יישאר מקום שבו כל יהודי יכול לבטא את אמונתו בגאווה".
מעבר לנוסח הלעומתי, מדובר בנושא שהוא בליבת הקיום שלנו. חקיקה בתחום זה מזיקה ובטח לא מרבה שלום בתוכנו.
