ברגעים של דופק גבוה זה קורה לא פעם: מחשבות מוזרות, הארות, החלטות גורליות. ואתמול, תוך כדי ריצה, גמלה בליבי החלטה: ביום חמישי הקרוב, בשעה 14:30 אני מגיע לפאתי עצרת המיליון החרדית. אני בא על מדים ומתכנן לעמוד, ולהסתכל להם בעיניים. בטח לא להרים יד, ואפילו לא להרים את הקול, אבל אני חייב להסתכל להם בעיניים.
אולי אהיה שם לבד, אולי יבואו עוד מילואימניקים שיקראו את זה. בכל מקרה אין לי שום רצון או כוונה לארגן אירוע, להביא שלטים, הגברה, או להפוך את זה להפגנה. בהמשך, כשאדע מקום מדויק, אולי אפרסם אותו ברשתות החברתיות. אולי לא. יעשה כל אחד כהבנתו. אני מרגיש צורך לבוא לשם, להסתכל בעיניים של מיליון חרדים, או של כמה שלא יגיעו בפועל. אני מרגיש צורך לייצר חומה אנושית שתחצוץ בין החבורה המנותקת הזאת, לבין העם המופלא שלנו שעבר את כל מה שעבר.
העם שנרצח ונחטף, שנאנס ונבזז, ששכב מדמם על הרצפה אבל איכשהו קם על רגליו והשיב מלחמה, בגבורה שלא יכולנו לדמיין. העם שנפצע ונהרג, וקבר את בניו, את אחיו, את ילדיו, את נכדיו, והתאבל, ועדיין נמצא בשיקום או באבל עמוק, או בשניהם יחד. והחרדים, לפחות אלה שמתכננים לצאת להפגין, בעצם צועקים בקול רם שאין להם בדל של קשר לכל מה שקרה פה בשנתיים האחרונות.
אתמול בבוקר הייתי בעוד סשן של עיבוד החוויה האישית שלי מהמלחמה. המחיר שאני הקטון נושא על גבי, המחיר שנושאים המוני ישראלים צדיקים, הוא לעיתים כבד. יש המונים שנושאים איתם לכל מקום, בלילה וביום את מחירי המלחמה. והחרדים, משום מה, רואים את עצמם כלא שייכים לכל האירוע הזה.
אני לא פחות יהודי מאף חרדי, לא פחות אוהב את עם ישראל, את תורתו ואת הקב"ה, ואין שום סיבה שעשרות אלפי צעירים חרדי,ם שבכלל לא לומדים בישיבה, יסתובבו ברחובות ולא יפחיתו מעט מהעומס המטורף שמונח על כתפי המילואימניקים והסדירים.
החרדי הוא אחי, אני כועס עליו אבל אוהב אותו. אין לי שום כוונה לריב איתו, אבל אני רוצה להסתכל לו בעיניים. אני לא רוצה לחלן אף אחד, ולא רוצה לערער אף בלוק קואליציוני. ראוי לספק להם את כל התנאים לשירות צבאי מוצלח תוך התעלות רוחנית אפילו, אבל המצב הנוכחי לא יכול להימשך
החרדי הוא אחי, אני כועס עליו אבל אוהב אותו. אין לי שום כוונה לריב איתו, אבל אני רוצה להסתכל לו בעיניים. אני לא רוצה לחלן אף אחד, ולא רוצה לערער אף בלוק קואליציוני. ראוי לספק להם את כל התנאים לשירות צבאי מוצלח תוך התעלות רוחנית אפילו, אבל המצב הנוכחי לא יכול להימשך. בחומש במדבר מתואר איך מיד אחרי המרד של קורח ועדתו, פורצת מגפה בעם ישראל. הדבר היחיד שמצליח לעצור אותה זה אהרן הכהן שרץ עם מחתה (כף גדולה) מלאה בקטורת, וקו העשן שהיתמר היה קו הבלימה של המגפה.
ביום חמישי עומד להתרחש בירושלים אירוע הזוי ברמה הרוחנית. המוני יהודים יתכנסו יחד, ויזעקו, בשם השם כביכול, זעקה של ניכור, של ערלות לב ושל חוסר ערבות הדדית כלפי עם ישראל. צריך להקים מולם קו של צדיקי הדור האמיתיים, לובשי מדים שהשתתפו במלחמה, שיצאו ממנה מחוזקים ברוח, או חבולים ומצולקים, בגוף ובנפש. צריך לשים גבול, לחצוץ בין הסילוף הרוחני החרדי, בין העיוות הבלתי נתפס שהם עושים להוראות הכי בסיסיות ביהדות, כמו מלחמת מצווה, ואהבת לרעך כמוך, כמו "לא תוכל להתעלם" - לבין עם ישראל, ואני הקטן מתכוון להיות שם.
