שלושה ח"כים מהליכוד - חנוך מילביצקי, טלי גוטליב וניסים ואטורי - מקדמים הצעת חוק להקמת “הרשות הלאומית לאיחוד העם”. לפי דברי ההסבר, תפקידה יהיה “לקדם את איחוד העם” באמצעות חינוך, ערבות הדדית ותהליכים קהילתיים. הכוונה ראויה, אך אירוניית המציעים מדברת בעד עצמה. השאלה איננה אם נקים עוד רשות - אלא אם נדע להביט ביושר על מה ששבר אותנו מלכתחילה.
כולם מדברים על “איחוי וריפוי”, אך האחדות הפכה לבדיחה לאומית. השיח הציבורי נשלט בידי קיטוב שמגחיך כל ניסיון לגשר. כך ראש ממשלה שמדבר על איחוי מסלק את נשיא בית המשפט העליון מהכנסת; מחבק את משפחות החטופים - אך רק את חלקן. ומנגד, היועצת המשפטית לממשלה מגינה על מחבלים בשם “דמוקרטיה ליברלית מכובסת”. כל צד הפך את האחר לאויב, והאשמות הדדיות החליפו אחריות ציבורית.
לפני שנדבר על ריפוי, עלינו להבין מה נשבר כאן. מדוע ערוץ 14 משגשג דווקא כשהוא סותר את ערוצים 12 ו-13? איך בית המשפט העליון הפך מסמל ממלכתיות לסמל מאבק? ולמה כל מינוי בכיר הפך למלחמת זהות? אלה אינם רק סימפטומים פוליטיים - הם ביטוי לשבר מוסדי עמוק. במשך שנים נשמרו מנגנונים שהעדיפו יציבות על פני שקיפות, מקצועיות על פני ייצוגיות, והגמוניות ישנות על פני אחריות משותפת. התוצאה: תחושת ניכור של קהלים שלמים, שישראל הרשמית מעדיפה לא לראות.
ישראל זקוקה לרפורמות מוסדיות שיבטאו פשרות אמיתיות - לא סיסמאות. הרפורמה המשפטית, למשל, יכולה הייתה להיות רגע של תיקון, אך נכשלה משום שכל צד בחר בעמדה קיצונית: במקום לדבר על איזון - דיברו על הכנעה
כך גם ביחס לאזרחים הערבים. שני הגושים המרכזיים מדירים כיום את המפלגות הערביות, והדרה זו מתייגת את ערביי ישראל כבלתי לגיטימיים. אך גם חלק מנציגיהם בוחרים להזדהות עם מאבקים לאומיים ואף עם שאיפות אלימות למדינה פלסטינית - בחירה שמעמיקה את חוסר האמון בינם לבין הציבור היהודי. מי שמדבר על “איחוד העם” לא יכול להשלים עם מציאות שבה חמישית מהציבור מוחרגת מהשיח הפוליטי, אך גם לא להתעלם ממי שבוחר להתרחק ממנו מרצון.
האיחוי לא יגיע מהצהרות נרגשות, אלא ממעשים אמיצים. ישראל זקוקה לרפורמות מוסדיות שיבטאו פשרות אמיתיות - לא סיסמאות. הרפורמה המשפטית, למשל, יכולה הייתה להיות רגע של תיקון, אך נכשלה משום שכל צד בחר בעמדה קיצונית: במקום לדבר על איזון - דיברו על הכנעה.
קל לתקוף את ההסכמות בין ח"כ בועז ביסמוט לחרדים כ“מתווה השתמטות”, אך אולי מוטב להביט בהן גם אחרת: כניסיון ראשון זה זמן רב להתקרבות בין מגזרים שבדרך כלל ניצבים משני עברי המתרס. אמנם המכסה שהוסכמה אינה אידיאלית, אך עצם קיומה של הסכמה מעיד כי נוצרה תנועה - גם אם זהו רק צעד קטן - לעבר הבנה הדדית ותועלת אפשרית לכולם. עם זאת, גם החרדים דוחים את המתווה ורואים בו פגיעה בעולם התורה. פניהם להפגנת מיליון איש נגד “הגיוס האבסורדי” - מחאה שחושפת את עומק הקרע, ואף את הסתירה שבתוך הליכוד, שבו יש תומכים בגיוס ומתנגדיו גם יחד.
איחוי אמיתי יגיע ממנהיגות שמורידה את הלהבות, שמקשיבה ומכילה. מהחלטות אמיצות - כמו הקמת ועדת חקירה ממלכתית ברוח יוזמת הנשיא הרצוג, ומהבנה של הנשיא יצחק עמית כי עליו, כנשיא הרשות השופטת, להוביל מהלך מאחד. פשרה איננה חולשה - היא תנאי לקיום משותף.
פרופ’ אסף מידני הוא חוקר מדיניות ומשפט ציבורי באקדמית תל-אביב-יפו
