יכול להיות שלא יגיעו מחר מיליון חרדים ל"עצרת המיליון" בכניסה לירושלים. אולי יהיו שם רק חמש מאות אלף או שלוש מאות אלף. רק שכך או כך אפשר להמר בביטחון גמור שזו תהיה עצרת המיליון שלהם. אם לא הגדולה ביותר, בוודאי אחת הגדולות בעשורים האחרונים. "כשהם אומרים נמות ולא נתגייס", התרגשה בקול גדול שלשום בכנסת גלית דיסטל-אטבריאן, "הם לא מתריסים, כשהם אומרים נמות ולא נתגייס הם במ-צו-קה".
ובמקרה הזה, לשם שינוי, יכול להיות שהיא צודקת. הם במצוקה וכל מי שדורש שוויון בנטל במצוקה. מצוקה גדולה שנמשכת כבר 77 שנים, ולמרבה הצער, למרות המאבק שמתנהל כבר כמעט 30 שנה, למרות שורת העתירות הבלתי נגמרת שהונחו על שולחן בג"ץ ביוזמת התנועה לאיכות השלטון – הפתרון לא מחכה מאחורי הדלת. שום דלת לא תיפתח עם הצעת החוק, עקומה ומסורבלת ככל שתהיה, שיגבש בועז ביסמוט, הקוסם שגויס למשימה.
די היה לצפות במחזה ההזוי שהנפיקה רשת עטרת שלמה לפני יומיים. אלפי ילדים בני שמונה וקצת, ים של כובעים צהובים, שורות שורות של כיסאות פלסטיק לבנים שנראה היה כאילו הושאלו מכיכר החטופים, מנופפים בבלונים צהובים מול כלא 10, בבית ליד, המקום שבו מוחזק העריק החרדי אריאל שמאי. "ברגע שלוקחים בחור לכלא זה אומר שחוטפים אותו. מונעים ממנו את עבודת השם", צעק שם הרב שלום בער סורוצקין, "מנתקים אותו מהחמצן, ממקור החיים. מנתקים אותו מיסוד עם ישראל", ואיך, שאלו שם הרבנים, תוך שהם מנסחים השוואה נואלת ומכוערת בין חטופי החמאס למשתמטים שלהם, "הוא יוכל לעבוד את השם בכלא?".
לא מכירים בחובות שמדינת ישראל משיתה על אזרחיה? צאו מהכיס הציבורי. רוצים מנדט בריטי? סעו ללונדון. יש כאן התנגשות אמיתית בין תפיסות עולם? חטיבת חשמונאים היא פתרון שלא מקובל עליכם? אז זו התשובה: בלי חובות אין זכויות
זה היה סוג של מופע חימום לקראת ה-אירוע. צעד ראשון במהלך שיביא מחר מאות אלפים שיצטופפו מתחת לבמה, מאות אלפים שקרוב לוודאי אכן מאמינים ש"התורה ורק התורה היא הדבר הנצחי" כמו שאמר הפוליטיקאי שבדרך, יהודה בלוי, דובר ההפגנה, וכל השאר זה "רק פטפוטים". ובכלל, כמו שהוסיף, מה להם, שהעדיפו את המשך המנדט הבריטי, ולמלחמות ישראל. רק שצריך להיות תמימים בשביל לחשוב שעצרת המיליון צמחה מלמטה, מנותקת לגמרי ממסדרונות הכנסת, מהפוליטיקאים החרדים שהתמחו בייצור משברים בדרכם לקושש עוד פטורים, עוד הטבות, עוד כמה מיליוני שקלים מהקופה המרוקנת. וכך השאלה הגדולה מתנקזת לפער העצום בין תומכי חוק הגיוס לאלה המוכנים למות ולא להתגייס, או לפחות לארוז את עצמם ולרדת מהארץ.
ועל כך יש לומר שני דברים. לא ממש נעימים לאוזן, גם לא ממש תקינים פוליטית. ובכל זאת. הראשון, למאיימים בירידה: שלום ולא להתראות. תחזרו לאוקראינה, למגרב, לליטא, למרקש, למינכן, לוורשה או לניו-יורק. איש לא יעצור אתכם בשדה התעופה. ההצעה הזו תקפה גם לגבי המעדיפים למות. אל תמותו. תארזו וסעו.
אריאלה רינגל הופמןהדבר השני נוגע למי שנשארים כאן, ומתעקשים על זכותם להשתמט מחובתם כאזרחי המדינה. זה נכון שהתפיסה הליברלית הקלאסית לא סובלת את החיבור בין זכויות לחובות. זכויותיו של כל אזרח, כולל לבחור ולהיבחר, אינן מותנות. רק שהטענה כאילו האיום בסנקציה הזו, יחד עם האיום בשלילת התקציבים, ידרדרו את ישראל לפשיזם היא פופוליסטית ומנותקת מהמציאות. אחרי 77 שנים מותר וצריך לומר שגולדקנוף, אם לפשט את הדברים, לא יכול לקבוע אם ישראל תצא למלחמה. גם לא גפני. גם לא דרעי. וגם לא בלוי הדובר או הרב סורוצקין, ששולחים את השלושה ואת האחרים לייצג אותם בכנסת. לא מעוקצך? אז גם לא מדובשך. מודר הנאה קוראים לזה. לא מכירים בחובות שמדינת ישראל משיתה על אזרחיה? צאו מהכיס הציבורי. רוצים מנדט בריטי? סעו ללונדון. יש כאן התנגשות אמיתית בין תפיסות עולם? זה מאבק שנמשך כבר עשורים? הפער עמוק? אין חוק שיגשר עליו? חטיבת חשמונאים היא פתרון שלא מקובל עליכם? אז זו התשובה: בלי חובות אין זכויות. גם בארגז הכלים הליברלי אין יותר מטה קסמים. בסופו של יום, הפער הזה, הוא עניין קיומי, והפגנת המיליון היא רק ההוכחה לכך.
