ניצחונה של ישראל במלחמת המזרח התיכון שפרצה ב-7 באוקטובר 2023 היה אחד מהגדולים בהיסטוריה המודרנית. גנרלים ילמדו אותו במשך דורות. אך כל ניצחון גובה מחיר, והמחיר שישראל שילמה כבד במיוחד. בנוסף לעשרות האלפים שנפגעו - נהרגו, נפצעו או חוו טראומה - ולצד מיליארדי השקלים וההתמוטטות הכמעט מוחלטת של יחסינו הבין-לאומיים, שילמנו מחיר גם במונחי ריבונות. מעולם, בתולדות אומתנו, לא היה למנהיגינו חופש החלטה קטן יותר או לצבאותינו חופש פעולה מצומצם יותר.
למען ההגינות, בעניינים הקשורים למלחמה, ישראל מעולם לא הייתה חופשית לגמרי. החל ממבצע סיני ב-1956, המשך במלחמות 1967, 1973 ו-1982, כמו גם בכל מבצע גדול בעזה ובלבנון, ארצות-הברית אמרה לנו בדיוק מתי לעצור. ובכמעט כל המקרים, עצרנו. במקרים בודדים — השמדת הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה — ישראל פעלה בניגוד לרצונה של אמריקה. הרבה יותר אופייני היה המצב במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, כאשר בזמן שטילים נפלו על תל-אביב ארה"ב הורתה לנו לא לצאת למלחמה בכלל - וישראל צייתה.
אבל יש הבדל עצום בין לקבל הוראה להפסיק להילחם - לבין הצורך לקבל אישור בכל פעם שעלינו לפעול. זהו המצב היום, כשיש 200 חיילים אמריקאים בקריית-גת ומל"טים אמריקאיים טסים מעל עזה. יש גם חיילים מצרפת ומקנדה, מדינות שלא היו ידידותיות במיוחד לישראל, ומספרד העוינת. לכאורה, הם כאן כדי לפקח על קיום הסכם הפסקת האש שחמאס מפר כמעט מדי יום, אבל למעשה הם יכולים לרסן את תגובת ישראל להפרות אלה.
מייקל אורןלמזלנו, כפי שניתן לראות השבוע, הנשיא טראמפ מבין שישראל לא יכולה להישאר פסיבית כאשר חייליה נרצחים על ידי חמאס והחטופים החללים אינם חוזרים. ייתכן שיש יתרון בכך שצרפת וספרד נותנות לגיטימציה לתגובות הצבאיות שלנו. ובכל זאת, קיימת תחושה שאפילו עבור פעולה צבאית מוגבלת בעזה ישראל חייבת לקבל אור ירוק מוושינגטון. זה מצב חסר תקדים - לא רק לישראל, אלא לכל מדינה ריבונית. בתכנון התקופה שלאחר המלחמה, על ישראל לשאוף לשקם את יחסי החוץ שלה ולחתור בנחישות לשלום עם שכנינו. עלינו לרפא את הפצעים העמוקים בתוכנו, אך חובה עלינו גם לעבוד ללא לאות כדי להשיב את הריבונות שלנו — על הנגב, על הקהילות החרדיות, על "נוער הגבעות" מפרי חוק, ולפני הכל, על צה"ל.
