ירושלים תיכנס למצור היום. אין יוצא ואין בא. הפגנת הענק של החרדים נגד הגיוס עתידה לסגור את העיר. אפשר כבר לתת פרומו די מדויק לאירועים הצפויים: יגיעו המוני אדם, וייתכן שזו תהיה אחת ההפגנות הגדולות בתולדות ישראל. ציבור צייתן שכל מנהיגיו משתפים פעולה יחד אכן זכה לשמו בצדק – חרדים. חרדה היא כוח אדיר להנעת אנשים. לקראת ההפגנה ובמהלכה רבנים ועסקנים ישתמשו בדימויים נוראיים. כנראה ישוו בין עריקים לחטופים, אולי נזכה לריקודים בלהיט "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים", יש מצב טוב לשימוש ציני בזיכרון השואה, שימוש מעוות בקדושת התורה, וכמובן הסלוגן המושלם "נמות ולא נתגייס". סלוגן שמעולם לא עמד במבחן התוצאה. אולי ישרפו פחים, אולי יזרקו טיטולים, כלום לא חדש. בתקשורת יגידו שאלו חרדים קיצונים, אבל זו לא האמת. אלו פשוט חרדים. אלו פני ההנהגה החרדית המיינסטרימית בישראל: קיצונית, צינית, מנותקת, פחדנית.
אבל, וזה אבל גדול, החרדים הם לא הסיפור. אפשר לצפות מהם, מותר להתאכזב מהם, וגם לכעוס אפשר, אבל לא הם הכתובת. בישראל יש ממשלה, הממשלה הזו מונהגת על ידי מפלגת השלטון הליכוד, מפלגה המכנה את עצמה ציונית. יחד עם המפלגות החרדיות יושבת גם מפלגת הציונות הדתית. מפלגה שהעזה לשים את הציונות בשמה המפורש. אבל ראש הממשלה, דרך שר הביטחון, ועד אחרוני השרים והח"כים בליכוד ובציונות הדתית הוכיחו כי הציונות מהם והלאה. מי שניסח חוק השתמטות במסווה לחוק גיוס הוא בועז ביסמוט בשליחות ראש הממשלה, מי שהעמיק את השליטה על האדם הפרטי החרדי, שמשועבד לבורות, לעוני ולניתוק מהחברה הישראלית הם שרים כמו גלית דיסטל, שעסוקה בחנפנות לתלמידי חכמים מדומיינים שמעולם לא פגשה, אביחי בוארון והשר שלמה קרעי שקראו לליכודניקים להגיע להפגנה ונשמעים כמו הפלג הקיצוני ביותר בש"ס, או סתם פחדנים הממלאים את פיהם מים. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' למשל. מי שמרבה להתרברב בכך שהציבור שלו משלם בדם כבר שנתיים, לא מוצא גרם אחד של יושרה ואומץ לעמוד מול חרפת ההשתמטות. זהו פשע מוסרי ולאומי.
המאבק על הגיוס הוא מאבק שאסור למצמץ בו. הוא חוצה גושים, הוא נוגע לכל בית בישראל, והוא במידה רבה יקבע האם המדינה היחידה של היהודים תצליח לשרוד בג'ונגל של המזרח התיכון
בתוך החברה החרדית נובטים שינויים שיכולים להיות משמעותיים. מי שמובילים אותם הם גברים ונשים מתוך הקהילה שלא מפחדים לשלם מחיר, ומאמינים שההשתלבות בחברה הישראלית היא לא רק צו השעה מבחינה חברתית אלא זהו צו השעה מבחינה יהודית ותורנית. החבורה המרשימה הזו זוכה לכתף קרה, לניכור ולא פעם אף להתעמרות. במקום שהמפלגות הציוניות כביכול בממשלה יחבקו אותם ויעניקו להם את כל הכלים והמשאבים להצליח – שוב הם מעדיפים את הברית עם העסקנים והפוליטיקאים.
חן ארצי סרורצילום: הילה שילוניהמאבק על הגיוס הוא מאבק שאסור למצמץ בו. הוא חוצה גושים, הוא נוגע לכל בית בישראל, והוא במידה רבה יקבע האם המדינה היחידה של היהודים תצליח לשרוד בג'ונגל של המזרח התיכון. בפילוסופיה יש עיקרון בסיסי שזכה לשם "תערו של אוקאם", על שם ההוגה העומד מאחוריו. עיקרון לפיו תמיד ההסבר הפשוט עדיף על זה המסובך. זוהי גם שיטתם של רבינו בחיי והרשב"א לפסיקת הלכה – תמיד עדיף תירוץ אחד (הסבר אחד) לבעיה סבוכה. מבחן הסיכה הזה הוא דרך נהדרת לבחון את הסוגיה החרדית. אפשר להרבות במילים על המורכבות, על פתרונות הדרגתיים, על ועדות חריגים שמטרתן רק לתחזק שקרים, על מכסות שלעולם לא יושלמו – אבל בסוף לבעיה הסבוכה יש פתרון פשוט מאוד: שלילת תקציבים. זה הכל. אבל אפילו את זה ממשלת ישראל לא מסוגלת לעשות. לא כי היא לא יכולה, אלא כי לא אכפת לה למכור את הילדים שלנו ובני הזוג שלנו לטובת קומבינה פוליטית.
שיגיעו מיליון. שיגיעו שני מיליון. שיצעקו "נמות ולא נתגייס" בפרצופן של המשפחות השכולות. ההפגנה הזו צריכה להיות הדלק של הרוב הציוני בישראל. הדלק של מי שמשרת, שעובד, שישראלי. הרוב הזה צריך להפגין בקלפי ולבחור רק במפלגות שמתחייבות שישימו לעוול הזה סוף.
