כל ימיי הייתי אנטי-אנטי-חרדי. לא הייתי שותף לשנאה הקמאית של אחדים מחבריי כלפי חובשי כיפות ולובשי ציציות ומגדלי זקנים. לא הבנתי את הצורך לתעב את האחר אשר בוחר לחיות באופן אחר במקומו ובקהילתו. חשתי שהיו יסודות של גזענות וקסנופוביה באופן שבו חילונים רבים התייחסו אל חרדים אשר לא חטאו ולא פשעו. אפילו הייתה לי ויש לי סימפתיה לאנשים שמתאמצים ומתעקשים ומתרגשים לעבוד את אלוהים בבני-ברק.
גם היום אני אנטי-אנטי-חרדי. אינני מוכן להכליל. אינני רוצה לרדוף. אני משתדל לא לשנוא. אבל ההתנהגות של הממסד החרדי הרבני והממסד החרדי הפוליטי בשנתיים האחרונות שברה אפילו אותי. אי-אפשר עוד להשלים עם העריקה ההמונית בשעת מלחמה. אי-אפשר לקבל מרי גלוי נגד המדינה. אי-אפשר להחריש כאשר אחד מבניה של המשפחה היהודית מוציא את עצמו מהכלל ומפנה עורף לעם.
הנתונים ידועים: כאשר הציבור החרדי קיבל את הסדרי הפטור השונים בשנים הראשונות לתקומת ישראל חלקו באוכלוסייה עמד על כשלושה אחוזים. היום החרדים מהווים כמעט 14% מהאוכלוסייה הכללית וכמעט 18% מהאוכלוסייה היהודית בארץ. עד לשנת המאה הם צפויים להוות יותר מ-22% מכלל האוכלוסייה וקרוב ל-30% מהיהודים הישראלים. פירוש הדבר הוא שהשאלה החרדית הפכה לשאלה של "להיות או לחדול". אם נקלוט כהלכה את העלייה ההמונית מביתר-עילית, מאלעד וממאה שערים – השמיים הם הגבול.
שילוב מלא של ההון האנושי החרדי במערכות המדינה, ההשכלה, הכלכלה והצבא יביא לשגשוג חסר תקדים. אבל אם נאפשר לחרדים להמשיך ולהשתמט מהנשיאה בנטל של האלונקה הישראלית – האלונקה תיפול ארצה. העובדה שמיעוט גדול וגדל עושה דין לעצמו, לא לוקח אחריות ולא תורם את חלקו למאמץ הלאומי תביא אותנו לקריסה פנימית. ישראל תהיה למדינת עולם שלישי חשוכה, חלשה וענייה אשר לא תוכל לעמוד ב-7 באוקטובר הבא.
האתגר פשוט וברור. כאשר דוד בן-גוריון פגש את החזון איש באוקטובר 1952 כדי לדון בשאלה "כיצד יכולים אדוקים ובלתי אדוקים לחיות בתיאום ובשיתוף פעולה במדינת ישראל", הקהילה החרדית דמתה לשמורה קטנה המנסה להימנע מהכחדה. אבל כאשר יצחק גולדקנופף, משה גפני ומאיר פרוש שולטים בממשלה היוצאת למלחמה שבה בניהם אינם משרתים – המצב שונה לחלוטין. השמורה הייתה לאימפריה של בדלנות, אשר הסירוב שלה להכפיף את עצמה לריבון ולחוק גורם לכך שהמדינה היא זאת הנמצאת בסכנת הכחדה.
כאשר חווינו את הפוגרום של 7 באוקטובר, היה זה רק מתבקש שתתרחש התפכחות. התעוררות. שיבואו החרדים עצמם אל כלל-ישראל ויאמרו: הבנו. עד כאן. הגיע הזמן להסדיר באופן חדש וראוי את מערכת היחסים שלנו עם המדינה והעם
המנהיגות החרדית הייתה אמור להבין זאת. היה עליה להפנים את העובדה שדווקא ההצלחה של חברת הלומדים מחייבת אותה לקבל על עצמה אחריות. היה עליה לדעת שאחרי שגדלה ובגרה והגיעה למצוות, חלה על הקהילה החרדית החובה למלא את החובות אשר רק הן מאפשרות את קיומה של המדינה היהודית. וכאשר חווינו את הפוגרום של 7 באוקטובר, היה זה רק מתבקש שתתרחש התפכחות. התעוררות. שיבואו החרדים עצמם אל כלל-ישראל ויאמרו: הבנו. עד כאן. הגיע הזמן להסדיר באופן חדש וראוי את מערכת היחסים שלנו עם המדינה והעם.
אבל מה שקרה בפועל היה ההפך הגמור. השר (לשעבר) יצחק גולדקנופף רקד עם צעירים לצלילו של המנון המרי: "בשלטון הכופרים איננו מאמינים", ו"בלשכותיהם אין אנחנו מתייצבים". הרב יצחק יוסף הורה לכל מי שקיבל צו לקרוע אותו. ואילו קריאת הקרב החדשה והנפוצה הייתה "נמות ולא נתגייס". בתוך ההקשר הזה וברוח הזאת כונסה אתמול בירושלים "הפגנת המיליון". מאות אלפים נקראו להתייצב אל הדגל של השתמטות, בדלנות, התנשאות ומרד. עולם התורה יצא למלחמת חורמה בעולם של הלאומיות, הממלכתיות, הציונות, הדמוקרטיה והקדמה.
כך שעכשיו התמונה ברורה: או אנחנו או הם. או הרוב הציוני או המיעוט הקנאי. או הממלכתיות או המורדים במלכות. או הנושאים בנטל או הנפקדים והעריקים. לא תהיה לנו תקומה אם נפסיד במערכה הזאת. הפעם אסור לוותר, אסור לסגת ואסור למצמץ. וכפי שז'בוטינסקי כתב פעם בהקשר אחר: כן, לשבור. כל הכוחות הציוניים בישראל חייבים לשלב ידיים ולהתחייב לכך שבממשלה הבאה לא יהיה ייצוג למפלגות החרדיות. רק הקמה של ממשלה ציונית רחבה ללא לא-ציונים תיתן מענה ראוי למשתמטים. רק ממשלה ציונית חזקה ללא גולדקנופף וגפני תוכל לפנות אל הקהילה החרדית מעל לראשה של המנהיגות החרדית אשר איבדה את דרכה. כדי לעצב ישראל אחרת עלינו להרחיק לזמן מה את הפוליטיקאים החרדים ולהושיט יד לאזרחים ולאזרחיות החרדים. הגיעה השעה לשבור את מוקדי הכוח הסחטניים של הבדלנות החרדית האנטי-ממלכתית.
