ב-9 באוקטובר 2023 אמור היה אלון אהל אמור להתחיל חיים חדשים בתל אביב, בדירה ששכר עם חברים. בשנתיים האחרונות החברים בדירה התחלפו, אבל החדר של אלון חיכה לשובו. היום, כשהוא סוף-סוף בבית, הוריו עידית וקובי מספרים שהוא כבר מתכנן את החיים בעיר.
"החברים שלו שם", אמרו ההורים. "אין לו מה לחזור עכשיו צפונה. פחדנו שהוא ירצה להסתגר, לא לראות אנשים, אבל הוא כבר רוצה לחזור לעצמאות שלו. הוא חזק ברצון לשקם את עצמו. הוא שם לעצמו מטרות, מתכנן את העתיד, רוצה לחזק את האצבעות כדי לחזור לנגן כל הזמן. אפילו הרופאים מתפלאים מהמרץ והמוטיבציה שלו".
2 צפייה בגלריה
אלון אהל. "יעבור שיקום כל החיים, אבל הוא אופטימי ורוצה לצלול חזרה לחיים"
(צילום: שרון צור)
היום עבר אלון ניתוח בעינו בבית החולים בילינסון, וניתוח אורתופדי, שבו הוצא בהצלחה רסיס מהכתף. ניתוח העיניים נועד לשחזר את מבנה העין ולשפר את הראייה לאחר תקופה ממושכת, שבה מצבה הידרדר בתנאים קשים וללא טיפול רפואי.
פרופ’ אירית בכר, מנהלת מערך העיניים בבילינסון, אמרה: "ביצענו היום ניתוח עיניים מורכב ויוצא דופן שהיה אמור להתבצע לפני שנתיים, שנתיים שבהן אלון היה שבוי בעזה בתנאים קשים מאוד, ללא תנאים סניטריים מינימליים ובחשיפה לזיהומים, ללא אור שמש ובמצב של הרעבה קשה וכשהבנו לפני כמה ימים שניתן להציל את העין – זה היה רגע מרגש ומלא תקווה. במהלך הניתוח הוצאנו מספר רסיסים וביצענו השתלת עדשה. הניתוח עבר בהצלחה, ובימים הקרובים נדע את היקף השיפור בראייה".
ההורים עידית וקובי מופתעים כל יום מחדש מהכוחות הנפשיים של אלון. "הוא אמר לי 'אמא, אני לא שורד השבי אלון אהל. אני סמל לתקווה. אני רוצה שיראו אותי ויסתכלו קדימה, שאפשר להתגבר על דבר כזה'", סיפרה עידית. "זה אלון - אופטימיות, תנועה, כוח".
במשך שבעה חודשים היו אלון ואלי שרעבי צמודים זה לזה בשלשלאות, נאבקים יחד על כל נשימה. "קצת לפני שאלי השתחרר, התחילו לתת להם קצת יותר אוכל כי ידעו שמשחררים אותו. שבוע לפני שחרורו הורידו להם את השלשלאות. אחרי שאלי יצא, אלון נשאר לבד. זה היה משבר עצום בשבילו", שיתפו ההורים. "הוא אוהב אותו כמו משפחה. במפגש שלהם אחרי השחרור היה בכי מטורף של שניהם. זה חיבור קריטי, נשמתי. אחד הניסים היה שאלי הוצמד לאלון".
אחרי ששרעבי שוחרר, אלון נשאר חודשים ארוכים במנהרות לבדו והיה מנותק לחלוטין מהעולם. "הוא ירד למנהרות ביום ה-51 למלחמה ומאז לא ראה אור יום. מנהרה של שני מטר על שני מטר. הוא היה צריך לשרוד בראש. הוא שר לעצמו, ניגן באוויר עם האצבעות על המזרן, עשה מדיטציות, ניסה לנתק את עצמו מהמצבים הקשים שעבר. הוא אמר לעצמו 'זה חייב להיגמר מתישהו'. זאת הייתה התקווה שלו", הוסיפו.
אבל ההתעללות, ההרעבה והבדידות לא היו הדברים היחידים שאלון חשש מהם. "הפחד הכי גדול שלו היה מצה"ל", חשפו ההורים. "או שיפגעו במנהרה, או שהשובים יירו בו אם כוחות יתקרבו. כל פעם שהייתה התבטאות מתסיסה בישראל, בדגש על התבטאויות של השר בן גביר, הוא הרגיש את זה. באותו יום הם לא היו מקבלים אוכל ומים". כמו רבים מהחטופים, גם אלון למד ערבית בשבי, אבל השתדל לא לדבר עם שוביו. "הוא היה באזור מאוד קשה בעזה. הוא לא ניסה לדבר איתם. רק לשרוד".
המאבק של אלון לא נגמר בשער בית החולים. "בגלל מה שהוא עבר, פיזית ונפשית, יש לו עוד המון להשלים - טיפולים, ליווי, ניתוח בעין. יצאנו בגיוס המונים כי המדינה נותנת את הבסיס של הבסיס, וזה לא מספיק", אמרו בכאב עידית וקובי, ולא הסתירו: "הגיוס הזה מביך את אלון וגם אותנו. אנחנו לא משפחה שמבקשת נדבות, אבל אנחנו לא בטוחים שנוכל לתת לו כל מה שהוא יצטרך לאורך השנים. הוא יעבור שיקום כל החיים. לקחו לו שנתיים מהחיים, הוא עבר התעללות פיזית ונפשית, מגיע לו".
"אלון אופטימי. בתנועה. רוצה לנגן, לתכנן, לגור בתל אביב, לצלול חזרה לחיים", סיכמו ההורים בגאווה, וביקשו "רק ממי שרוצה ויכול" לעזור בגיוס ההמונים שפתחו כדי שהמנגינה של אלון רק תמשיך ותתחזק.
לתמיכה והצטרפות לקמפיין מימון ההמונים - לחצו כאן
פורסם לראשונה: 00:00, 02.11.25
