השיח הסוער שמתנהל בשבועות האחרונים לגבי הפיכת ישראל ל"מדינת חסות" של ארה"ב משכיח כי ההיסטוריה רוויה בהתערבויות ובלימות שהשיתה וושינגטון, ובכללן: הציווי לפנות את הרצועה וסיני בתום מלחמת קדש, הדחיפה לסיום מלחמות יום הכיפורים ולבנון הראשונה, סיכול התגובה הישראלית נגד עיראק במלחמת המפרץ הראשונה, אילוץ ישראל לקיים בחירות בשטחים ובמזרח ירושלים בהשתתפות חמאס ב-2006, ופעמים רבות שבהן הממשל האמריקאי בלם בנייה בהתנחלויות וסיפוח באיו"ש, לרבות טראמפ - ב-2020 ושוב באחרונה.
ואולם, למעורבות האמריקאית כיום יש היבט חסר תקדים. וושינגטון לא משמשת רק כשוטר תנועה שמחליף בין האור הירוק לאדום בפני ישראל. היא נוכחת עמוק בעיצוב המציאות במערכת הפלסטינית. אמנם מדובר, עד כה לפחות, בניהול מרחוק באמצעות צוות קטן (מרכז התיאום האזרחי-צבאי שהוקם בקריית-גת), ועדיין היעד השאפתני הוא החלפה הדרגתית של ההגמוניה הישראלית בעזה: ראשית במישור האזרחי, ובהמשך - בתחומים אחרים, לרבות נגיעה בביטחוני.
ישראל נקלעה למציאות מרובת אתגרים זו בזכות התעקשות שלא לדון ביום שאחרי, לברוא אין-ספור פנטזיות, לדבוק בקונספציה ולפיה "בכל תרחיש טראמפ יצדד בנו", ולהסתמך על הפעלת הכוח הצבאי כמצפן אסטרטגי
ישראל נקלעה למציאות מרובת אתגרים זו בזכות התעקשות שלא לדון ביום שאחרי, לברוא אין-ספור פנטזיות, לדבוק בקונספציה ולפיה "בכל תרחיש טראמפ יצדד בנו", ולהסתמך על הפעלת הכוח הצבאי כמצפן אסטרטגי. הדבר הגיע לשיא בתקיפה בקטאר, שכפי שמעידים בכירי הממשל הייתה תפנית שהביאה לסיום המלחמה, אך הפוך מכפי שתיכנן נתניהו: תוך כפייה של וושינגטון שחששה מאיבוד שיקול הדעת הישראלי, וכשהקטארים מחזקים את מעמדם הבינ"ל.
רבים בישראל מתעקשים לא להכיר באופן שבו הסתיימה המלחמה ולא להבין איך מתנהלת ארה"ב באירוע. טראמפ, ואנס, וויטקוף וקושנר אומרים זאת בבירור בראיונות ובנאומים בשבועיים האחרונים: וושינגטון כפתה על ישראל את סיום המלחמה, היא דורשת מישראל לאשר כל מהלך צבאי או מדיני ברצועה, והיא שקובעת אם נשמרת הפסקת האש. לא פעם תוך הפגנת גמישות נוכח הפרות, כמו התקריות שבהן נהרגו שלושה חיילי צה"ל או העיכוב בהשבת החטופים החללים.
כדי להמתיק את הגלולה מהונדס בישראל נרטיב מתחרה ששווה להרהר ולערער עליו: שהפסקת האש לא נכפתה עלינו, שישראל וארה"ב מתואמות לחלוטין (בפועל טראמפ הפתיע כשאימץ את תשובת חמאס לתוכנית 21 הנקודות, למרות שלא כללה התחייבות להתפרק מנשק), שההסכם הושג לאחר "התקיפה המוצלחת" בקטאר שלחצה על חמאס להתגמש, ושהוכח כי הלחץ הצבאי עובד.
לומר אמת גם כשהיא מורכבת
כמו תמיד עדיף להיישיר פנים למראה ולומר אמת גם כשהיא מורכבת: ישראל אינה מדינת חסות והשת"פ האסטרטגי עם ארה"ב נשמר (כפי שבא לידי ביטוי בולט במלחמה האחרונה נגד איראן). ואולם מרחב הפעולה שלה מוגבל ביחס לעבר, היא לא יכולה לשוב ללחימה "אם רק תחליט", וטראמפ הוא הגורם הדומיננטי בהחלטות לגבי עזה. בנוסף, הפסקת האש שברירית ותמשיך כנראה להיות מלווה בחיכוכים, אולם אם טראמפ יתעקש על קיומה, סביר שיתממש תרחיש שיבוסס על כמה יסודות: הקמת ממשל פלסטיני חלופי לחמאס, פשרה ולפיה הארגון יתפרק מחלק מנשקו, ובמקביל יחתור להתקיים כמו חיזבאללה בלבנון (שימור השפעה שלא במסגרת הממשל), נוכחות בינ"ל סמלית שתמוקד בפיקוח, כל זאת בעוד שאלות המשך הנסיגה הישראלית ומימוש השיקום יוכרעו בהתאם לרצון ולפרשנות של טראמפ.
במצב המתהווה, על ישראל להתמקד ביעדים בני-מימוש בטווח הנראה לעין: החזרת כל החטופים החללים, שימור חופש פעולה נגד כל איום שמתפתח ברצועה לפי "המודל הלבנוני" שננקט מאז הפסקת האש בצפון, הקמת מנגנון פיקוח על דרך ההכנסה והחלוקה של הסיוע ההומניטרי ובהמשך של מהלכי השיקום, כדי שלא יזלוג לחמאס. בנוסף, יש להגביל את המעורבות הקטארית והטורקית בעזה, ולעודד את זו של סעודיה ואיחוד האמירויות, לשמר את זכות הווטו על הרכב הממשל העתידי בעזה, ולתבוע משטר פיקוח אפקטיבי בהובלת ארה"ב במרחב "פילדלפי" ובמעבר רפיח כדי למנוע הברחות לרצועה.
מיכאל מילשטייןכדי לממש את היעדים האלה וכדי שתתאפשר הפעלת לחץ אפקטיבי על חמאס, מתחייב אמון עמוק בין ישראל לוושינגטון וליתר השחקנים החיצוניים המעורבים בעיצוב עזה, לרבות הערביים, ומומלץ שישראל תפתח שפה מדינית ולא רק איומים בהפעלת כוח. דבר זה ידרוש, למשל, שיח על מקום הרשות הפלסטינית ביום שאחרי ברצועה. מומלץ גם להפחית בטיפוח פנטזיות שמסיטות תשומת לב ומבזבזות משאבים, החל מרעיון הפיתוח של "שני סוגי עזה" (משגשגת וחרבה), המשך באשליות לגבי החמולות כחלופה לחמאס, ועד התקוות לסיפוח בגדה, שכבר נהדפו בנחרצות על ידי טראמפ.
ההישענות על התקווה שניתן יהיה לשוב בקרוב למלחמה עצימה, תוך כיבוש עזה או חלקה, מקשה על ממשלת ישראל לפענח את השינויים הדרמטיים המתהווים, ולהבין שביכולתה לממש הישגים שאמנם אינם אידיאליים, אך מהווים הרע במיעוטו, בהשוואה לחלופות של כיבוש כל עזה בעת הנוכחית, מערכת התשה ממושכת או היווצרות דגם כאוס סומלי. דוגמטיות, דבקות באשליות וזלזול בקשרים עם העולם, כפי שבאו לידי ביטוי פעמים רבות במלחמה, לא רק שמסבים נזק כבד, הם מונעים מימוש היעדים האסטרטגיים של ישראל ואף כופים כללי משחק המנוגדים להם.
