״מורשת״ היא מילה מתעתעת. מנהיגים פוליטיים אומרים ועושים דברים רבים וסותרים, והשאלה מהן תפיסותיהם האמיתיות מלווה אותם לכל אורך הקריירה, ולפעמים גם לאחר מותם. הדברים נכונים במיוחד לאדם כמו יצחק רבין, שעבר תהפוכות רבות כל כך לאורך חייו, ושהירצחו הוא רעידת האדמה שממשיכה לטלטל את חיינו.
עבורנו, החברה הערבית בישראל, מורשת רבין היא עניין מורכב במיוחד, שכן רבין הוא גם מלחמה, גירוש, יום האדמה ועצמות שבורות באינתיפאדה הראשונה. ובכל זאת, אנחנו זוכרים את רבין. לא רק בגלל המהפך האישי והפוליטי שעבר, ולא רק בזכות הסכמי השלום, אלא בזכות חזון השותפות היהודית-ערבית שממשלת רבין השנייה הובילה. זה המקום שבו האומץ המפורסם של רבין ניכר יותר מכל, וזאת המורשת שאנחנו זקוקים לה ומייחלים לה גם היום.
ממשלת המהפך שלו קמה ב-1992 בזכות שיתוף פעולה היסטורי בינו לבין המפלגות הערביות, שתמכו בה מבחוץ. ללא תמיכת המפלגות הערביות, רבין היה יכול לגייס את ש״ס לקואליציה, ולא להעביר את הסכמי השלום, לאחר שזו פרשה ממנה. אבל השינוי שהוביל רבין היה עמוק הרבה יותר. עוד לפני הבחירות, בעצרת בנצרת, התנצל רבין בפני הציבור הערבי על שנים של אפליה, והבטיח שממשלתו החדשה תהיה תחילתו של התיקון. לאחר הבחירות, הוא חזר על ההתחייבות הזאת בפני האזרחים כולם מעל בימת הכנסת, וכן גם בפני חברי הכנסת הערבים, ואלו נתנו לו את תמיכתם, למרות משקעי העבר.
ממשלת רבין העבירה תקציבים חסרי תקדים לאותה התקופה לרשויות הערביות ולקידום החינוך הערבי. הם לא סגרו את הפערים האדירים בין שתי האוכלוסיות ולא סיימו שנים של נישול והדרה (במיוחד בכל הנוגע לקרקעות), אבל הם גם לא היו תיקונים קוסמטיים. לראשונה, ממשלה ישראלית ראתה את הציבור הפלסטיני לא כנתינים שאת נוכחותם יש לסבול או לנהל, אלא כאזרחים וכשותפים. רצח רבין לא היה ניסיון לרצוח רק את תהליך השלום ואת ההכרעה הדמוקרטית של הציבור הישראלי, אלא גם את רעיון השותפות.
לראשונה, ממשלה ישראלית ראתה את הציבור הפלסטיני לא כנתינים שאת נוכחותם יש לסבול או לנהל, אלא כאזרחים וכשותפים. רצח רבין לא היה ניסיון לרצוח רק את תהליך השלום ואת ההכרעה הדמוקרטית של הציבור הישראלי, אלא גם את רעיון השותפות
למרות עשורים של אפליה ואכזבות, ידו של הציבור הערבי מושטת לשילוב ולשותפות, לשלום ולכבוד הדדי. האזרחים הערבים נושאים את הכאב של שני העמים, דוברים את שתי השפות ומבינים את שלל הזהויות והרגישויות. אנו יודעים שהשותפות הפוליטית אינה נטל או עול, אלא תקווה. השותפות היא הדרך לדמוקרטיה אמיתית. וכמו שרבין הבין, השותפות היא גם הדרך הפוליטית היחידה שיכולה להוביל לשלום.
ד"ר נסרין חדאד חאג'-יחיא צילום: מוטי קמחיאחרי השנתיים המדממות והכואבות שעברנו, יש גם דור חדש של אזרחים, יהודים וערבים, שמאס בשיח הכהניסטי ובאסונות שהוא הטיל על הבית המשותף שלנו. הדור הזה ראוי למנהיגים אמיצים, שיבינו שהאחדות האמיתית שהמדינה זקוקה לה היא שותפות יהודית-ערבית. השנתיים האחרונות החזירו לנו האזרחים את הכוח לידיים. זה הזמן לנצל את זה לבניית עתיד אחר, עתיד שיש בו תקווה ויציבות.
