אם היו שואלים כל אחד ב-5 בנובמבר 1995, יום אחרי רצח יצחק רבין, איפה לדעתו יהיו בעוד 30 שנה בנימין נתניהו, איתמר בן גביר ובני משפחת רבין, ספק אם מישהו היה עונה נכון. מי היה מעלה על דעתו שנתניהו, האיש שעמד על המרפסת בכיכר ציון, שכמה ימים לפני הרצח השתתף בהפגנת ימין ברעננה נגד הסכמי אוסלו, ובמהלכה צעד בראש תהלוכה שבה נשאו פעילי הימין ארון קבורה שעליו נכתב "רבין קבר את הציונות" - יהיה ראש הממשלה?
שאיתמר בן גביר, שגנב את הסמל ממכוניתו של רבין והתרברב ש"כמו שהגענו לסמל נגיע גם לרבין עצמו" - יהיה השר לביטחון פנים?
שמשפחת רבין תיעלם מהציבוריות ותחוש מותקפת ונבגדת?
עצוב היה לצפות ביום שישי בראיון שנתן יובל רבין לנתנאל סמריק ב"אולפן שישי".
עצוב, כי בנו של ראש ממשלה שנרצח נאלץ לחיות בבדידות בכפר נידח באירופה, עם שני כלבי ציד גדולים, כי הוא יודע איך יתייחסו אליו כאן, ברחוב הישראלי. גם הוא וגם אחותו דליה והנכדים שחיים בארץ, מעדיפים לרדת מתחת לרדאר. לא לשמוע את הטענות וההשמצות החצופות שמטיחים בהם, שאבא שלהם אחראי לטבח 7 באוקטובר, כי הרי הכל התחיל באוסלו, בעוד שמי שבאמת אחראי - במובנים רבים גם לרצח אביהם - ממשיך להסית, לפלג ולשסע.
היה קשה לשמוע מיובל רבין, בהופעה ראשונה שלו מזה שנים רבות, שהמדינה שלנו מתנהגת כמו בית זונות. יובל רבין קרוב היום לגיל שבו היה אביו כשנרצח. אני לא מכירה אותו. הוא מיעט להתראיין, בטח להופיע באירועים. אבל אי-אפשר שלא לראות את הדמיון לאביו, בקול, במימיקה, בביישנות. לצפות בו ולהתגעגע. לאבא שלו. לישראל שהייתה פעם.
מה קרה לנו מאז, שהסכם אוסלו הפך להיות שם גנאי ומקור כל הרע שקורה לנו עכשיו? איך הפכו ערוצי הרעל והשופרות של נתניהו את הסכם אוסלו לחזות הכל, למרות שמדובר באירוע שקרה לפני 30 שנה, ושמאז אפשר היה, אם נתניהו רק היה רוצה, לבטל את ההסכם? הוא לא עשה את זה כי הוא לא רצה. והיום, התוכניות שמציג טראמפ, כולל תוכנית המאה והתוכנית הנוכחית שלו למזרח התיכון – יסודן באותו הסכם.
את מה אנחנו לא זוכרים? את נאום בר אילן? את הוויתור של נתניהו על 13 אחוז מהשטח ביו"ש בהסכם ווי? את החיבוק שלו עם ערפאת?
תמיד כשאני נזכרת ברבין, עולה בראשי אותו הסיפור. כל כך הרבה דברים קרו, כל כך הרבה אירועים התרחשו, נאמרו, נעשו. כולם נועדו כדי לנצור, לזכור, להתגעגע. ודווקא הסיפור הקטן הזה תמיד חוזר אליי:
זה היה לפני הפריימריז לראשות מפלגת העבודה בפברואר 1992, הפריימריז הראשונים בישראל שבהם נבחר יו"ר מפלגה בבחירות פנימיות רחבות. התלוויתי אז לכל אחד משני המתמודדים, פרס ורבין. יום שלם נסעתי איתם במכוניתם לכל מקום. שבוע אחד עם פרס, ושבוע עם רבין. בין לבין דיברנו. שאלתי אותם כמעט את אותן השאלות, אבל שאלה אחת, יותר נכון תשובה אחת, זכורה לי במיוחד.
שאלתי, מתי בכית בפעם האחרונה. שאלה שנעשתה פופולרית בהמשך, אבל באותו זמן הצליחה להפתיע את המרואיינים ולהביך אותם. פרס ענה כמו פרס. הוא חשב קצת, ואמר שזה היה בזמן התרגיל המסריח. פרס ניסה אז להקים ממשלה צרה בתמיכת המפלגות החרדיות, אך אלה חזרו בהן מההסכמות איתו והוא נכשל בהרכבת הממשלה. פרס בכה, כך סיפר לי, כשגילה שח"כ ורדיגר מאגודת ישראל, שנחשב תומך במהלך של פרס, שינה ברגע האחרון את עמדתו ופרס הבין שבגדו בו.
כששאלתי את רבין מתי בכה בפעם האחרונה, הוא שתק, הסמיק, היפנה את ראשו באותה תנועה מבוישת כל כך מוכרת, ובסוף אמר: כשאמא שלי מתה.
שלוש מלים
זהו. שלוש מילים. אין מה להוסיף יותר. אז, כשהיה בן 15, זו הייתה הפעם האחרונה, אולי היחידה, שרבין בכה.
אין לי הסבר מה כל כך ריגש אותי. האם זה היה הרגע האנושי הזה מאדם שהמעיט להביע רגשות, הכנות שעלתה מהדברים האלה? ואולי התשובה הפשוטה הזאת, בהשוואה לתשובה של פרס שנגעה, כמו תמיד אצלו, בעולם הפוליטי האינטרסנטי.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזי"מעולם לא הייתי מאובטח... אף פעם אחת לא הייתי מאובטח... מעולם, ולו לשנייה, לא חלפה במוחו של אבי המחשבה שהוא צריך לדאוג לילדיו ונכדיו יותר ממה שהוא צריך לדאוג לילדים שלך", אמר יובל רבין למראיין. "אבי אמר שבשבילו ראשות הממשלה היא אופציה לעשות דברים, ולא אובססיה להישאר בכיסא. נתניהו לא עושה פיפי בלי לחשוב איך זה משפיע על דעת הקהל, הוא מונע רק על ידי הישרדות אישית שלו".
אין שום דרך להשוות בין מה שהיינו אז לבין מה שאנחנו היום. פשוט אין ממה להתחיל. להשוות בין רבין לבין ההנהגה הנוכחית - אין במה להיאחז. שום דבר שמתחיל אפילו להיות דומה. לא במדינה שהיינו, בטח לא בהנהגה. ובימים אלה במיוחד, אי-אפשר שלא להתגעגע למנהיג שחשב קודם כל על המדינה - ורק אחר כך על עצמו ועל משפחתו.
