היה דבר אחד חיובי בשעתיים שבהן המדינה כולה עקבה בחרדה אחר החיפושים בחוף הצוק: המחשבה על הפוליטיקאים, הדוברים, הפרשנים ושאר בריוני הרשת, שהבטן הציקה להם - למה הייתי צריך לכתוב עליה את המילים האיומות האלה; מה עוללתי; מה יגידו עליי ילדיי.
מיד לאחר ההבהרה הראשונה הם חזרו, כל מטיפי הרעל, ובגדול: נאנחו אנחת רווחה קצרה והופ, קדימה לרשת. כמו שכתב ינון מגל, בתוספת אימוג'י שובב - "אפשר להמשיך בלינץ'".
אין לי שום כוונה להטיף מוסר לצייצנים: זה לא יעזור. העולם המערבי כולו, וישראל בתוכו, מרעיל את עצמו 24/7 בטינופת, וכך ימשיך לעשות עד שיבין ויתעשת. הדבר היחיד שאני יודע לעשות נגדם הוא לעבור ערוץ ברגע שאני רואה את המרעיל התורן, מלא מעצמו, על מסך הטלוויזיה שלי. זה דופק לי קצת את העבודה, אבל שומר לי על השפיות.
אין לי שום כוונה להטיף מוסר לצייצנים: זה לא יעזור. העולם המערבי כולו, וישראל בתוכו, מרעיל את עצמו 24/7 בטינופת, וכך ימשיך לעשות עד שיבין ויתעשת. הדבר היחיד שאני יודע לעשות נגדם הוא לעבור ערוץ ברגע שאני רואה את המרעיל התורן
כפי שהתברר אתמול, הפרקליטה הצבאית הראשית יפעת תומר-ירושלמי נקלעה למצוקה אישית קשה. מצבה נוגע ללב. טוב שהדרמה הסתיימה כשהיא בריאה ושלמה. אין בכך כדי להעלים את הביקורת עליה. תומר-ירושלמי עשתה מעשה חמור מאוד. כך על פי הודאתה. מה שעשתה לא מצדיק לקרוא לה "קאפואית מסריחה" ולשלוח אותה לסקילה ולגרדום, כמו שדרשו משתמשים ברשת. אבל המעשה שעשתה מצדיק את פיטוריה ואת החקירה שנפתחה נגדה.
החקירה בשדה תימן הוציאה לרחוב אלמנטים בימין הקיצוני
הפצ"רית אישרה הדלפה של סרטון אבטחה מהכלא במחנה שדה תימן. הסרטון חושף את ההתעללות שעבר עציר עזתי, שוטר במשטרת חמאס. בשלב הבא היא אישרה להעביר לבג"ץ מסמך שקרי שמתנער מהאחריות שלה ושל עוזריה להדלפה. אלה עובדות שאין עליהן ויכוח. השאלה היא מדוע עשתה זאת, האם משום שבפרקליטות הצבאית השקר הוא נורמה או משום שהלחצים מבחוץ הבהילו אותה. שני ההסברים לא מקטינים את כובד האשמה: הנזק גדול; האחריות ברורה.
עד כמה שהדבר מצער, בשני ההסברים יש יותר משמץ אמת. נתחיל בבהלה. החקירה בשדה תימן הוציאה לרחוב אלמנטים בימין הקיצוני. המהומה שהקימו הייתה אלאור אזריה על סטרואידים. תשעה חודשים לאחר טבח 7 באוקטובר, כשיצר הנקם חי ובועט ומקודם בערוצי הטלוויזיה, הם זיהו הזדמנות ומיהרו לנצל אותה.
שבירת הנורמות בצבא באותה תקופה הייתה נרחבת. צמרת הצבא הסתפקה בהטפת מוסר או בשתיקה. הציבור הרחב, גם הציבור הליברלי, העדיף להעלים עין. אנשים לא רצו לדעת. הפצ"רית ראתה את עיקר עבודתה בהנפקת אישורים משפטיים שיכשירו את פעולות צה"ל בעיני ממשלות זרות ומוסדות משפט בינלאומיים. החקירות במעשים חמורים מאלה שהתרחשו בשדה תימן לא הושלמו ולא יושלמו.
ההתנגדות האלימה שליוותה את חוקרי מצ"ח בשדה תימן והתמיכה שלה זכו המתפרעים במערכת הפוליטית העמידו את תומר-ירושלמי במבחן לא פשוט. היא החליטה להוציא לתקשורת את סרטון העינויים. "נאלצתי לפעול להגנתה של היחידה ולהגנתם של משרתיה", כתבה במכתב ההתפטרות שלה.
ראשית, היא לא נאלצה: לפעמים החוכמה היא לא לפעול מיד. קור רוח, זה מה שנדרש מהפרקליטה, קור רוח וכושר עמידה. שנית, הדלפת הסרטון איננה העיקר כאן. נתניהו עושה צחוק משומעיו כשהוא אומר שההדלפה הייתה "הפיגוע ההסברתי הקשה ביותר שמדינת ישראל חוותה מאז הקמתה". מתבקש לומר לנתניהו שהפיגוע ההסברתי הקשה ביותר שישראל חוותה לא נולד בשדה תימן. הוא נולד בהכרזות המתלהמות של שריו ושלו.
מה שתועד בשדה תימן קשה מאוד לעיכול. נכחתי בהפגנה של משפחות הנאשמים מול בית המשפט הצבאי בבית ליד, בעת שהובאו להארכת מעצר. היה משהו נוגע ללב במאמץ של בנות הזוג שלהם להדחיק את העובדות. איך יאמינו שבעל נורמטיבי, איש משפחה, מסוגל למעשים נוראים כאלה. הכהניסטים שהקיפו אותם דווקא האמינו. הם ראו במעשים המיוחסים לנאשמים נימוקים טובים לצל"ש.
תיקון ביחידה צבאית אחת לא יעלים את תרבות השקר. תרבות השקר היא כרגע האוויר שאנחנו נושמים, השרים שאנחנו בוחרים, הנורמות שאיתן אנחנו באים לבית המשפט
חזרה לעיקר. העיקר כאן, חד-משמעית, הוא הטעיית בג"ץ: על זה פרקליטים עפים. מה שמחזיר אותנו לשאלת היסוד: האם הפרקליטות הצבאית הפכה את השקר לנורמה, האם היא משקרת גם בבג"ץ. האלוף (מיל) מוטי אלמוז טוען שכן; הוא מסתמך על עימותים שהיו לו עם הפצ"ריה במהלך כהונתו כראש אכ"א וכראש המנהל האזרחי. שר המשפטים יריב לוין הולך צעד נוסף: הוא מושיב את היועמ"שית, גלי בהרב-מיארה, על ספסל הנאשמים, לצד הפצ"רית היוצאת. לשיטתו, כולם נגועים, כולם שקרנים - כולם חוץ ממנו.
לוין לא מעוניין לנקות את המערכת: הוא מעוניין להטריף אותה, להשפיל אותה, להשמיד אותה, בכל מחיר. לוין, הלוחם האובססיבי נגד בג"ץ, מגן על בג"ץ מפניה של תומר-ירושלמי.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיבהשוואה לדילמות שבפניהן ניצב צה"ל היום עשיית הסדר בפרקליטות הצבאית היא משימה משנית, בת-תיקון. צריך להבטיח שאלה שהיו מעורבים בטיוח יודחו ואלה שיתמנו במקומם יפיקו לקח. השב"כ שיקר במשך שנים לבתי המשפט, עד שצצה פרשת קו 300 והבהירה לאנשי הארגון את מגבלות הכוח. כך צריך לנהוג גם בפרקליטות הצבאית.
אבל תיקון ביחידה צבאית אחת לא יעלים את תרבות השקר. תרבות השקר היא כרגע האוויר שאנחנו נושמים, השרים שאנחנו בוחרים, הנורמות שאיתן אנחנו באים לבית המשפט. חברה שלא רוחשת אמון למוסדות שלה סופה להתפורר. אם ההסתבכות של הפרקליטה הצבאית הראשית מבהירה את הנזק באובדן האמון, אולי הרווחנו משהו.
