יותר מדי גורמים רבי עוצמה מנסים לערבב בין שני ההליכים המשפטיים החוסים תחת "פרשת שדה תימן". המניעים ברורים: תומכי הנאשמים בהתעללות במחבל מבקשים שההליך נגד הפצ"רית ואנשיה יביא לביטול התיק נגדם, ותומכי הפצ"רית מבקשים להצדיק את התנהלותה במעשי הנאשמים ותומכיהם. וכך, בעוד הראשונים מתארים את הנאשמים כלוחמים שנטפלו אליהם סתם משום שהפרקליטים הצבאיים המושחתים אוחזים בדעות וקסנר, האחרונים מציירים את הפצ"רית כרוזה פארקס ישראלית שבשל צו מצפונה נאלצה להפר את החוק מחשש שאותם נאשמים יתחמקו מלתת את הדין על מעשיהם.
זעקותיהם הזהות יוצאות מאותה הנחת יסוד: חשיבות ההליך כנגד מושאי הערצתם בטלה בשישים למול חומרתו המפלצתית של ההליך כנגד הצד השני. הטענה "מה זו הדלפה שגרתית לעומת התעללות זוועתית במי שהוא אפילו אינו נוח'בה?" מהדהדת את "מה זה שימוש שגרתי בכוח מופרז לעומת שיבוש מאפיוזי וחמור של הליכי משפט ע"י בכיריו?".
למרות שברור ששני ההליכים משפיעים זה על זה, תהא זו טעות להיכנע לספינים הללו. אלה שתי פרשות נפרדות. באחת – החשד הוא לתקיפה וחבלה חמורה בצוותא חדא. בשנייה – שיבוש חמור של הליכי משפט ע"י מי שאמונים עליו. במובן זה הדמיון לפרשת קו 300 ממשיך, וניתן לומר שבהליך הראשון מואשמים האהוד יתומים שהרגו מחבלים כפותים. בשנייה - היוסי גינוסרים ששיבשו חמורות את גילוי האמת לגבי הראשונים. העובדה שאת שתי הפרשות החלה פקודת ראש השב"כ אברום שלום לא משנה. הן חמורות דיין כדי למצותן עד תום וכדי שזה יקרה חייבים להפריד ביניהן גם כשהם מצטלבות.
כך למשל, העובדה שנחשפה שלשום שב-13 באוקטובר שוחרר קורבן האישומים נגד הלוחמים חזרה לעזה משפיעה על שניהם. כידוע, המחבל שוחרר ביודעין ולא ברשלנות. מאחר שלפי החוק בעל הסמכות לשחרר לוחמים בלתי חוקיים הוא הרמטכ"ל, והפרקליטות הצבאית היא הגורם המשפטי שמאשר בפועל את רשימת המשוחררים, נשאלת השאלה מדוע זה נעשה ולמה למצער לא גבו ממנו עדות מוקדמת כפי שמאפשר החוק? הרי כל פרקליט מתחיל יודע שבלי המתלונן סיכויי ההרשעה קטנים מאוד. שאלה זו צריכה להתברר בנפרד הן בהליך נגד הנאשמים, כשבית הדין יקבע אם בכך נפגעו זכויותיהם להליך הוגן עד כדי הצדקת זיכוי; והן בהליך נגד הפצ"רית, כשיתברר האם היה זה נסיון הסתרה נוסף כשהרגישה שמתחילים לסגור עליה? התשובה יכולה להיות חיובית בהליך אחד ושלילית במשנהו. אין סתירה.
האינטרסים של כולם
ההפרדה המוחלטת בין ההליכים תשרת את האינטרסים של כולם. אם הלוחמים הנאשמים יזוכו בגלל מחדלים או מעשים זדוניים של רשויות התביעה בישראל יש חשש שערכאות שיפוט ברחבי העולם, בינלאומיות ומדינתיות, לא יכירו בפסק הדין הישראלי כמניעה מפני העמדתם לדין על פי כלל ה"סיכון כפול". בנוסף, רעיון ה"משלימות", שמונע העמדתם של חיילים אחרים במדינות אחרות על סמך יעילות אכיפת החוק בישראל, יתערער.
אולי כדאי לבקש מאנשי זק"א שמחפשים את הנייד של הפצ"רית בים גם לנסות לאתר את החלטות הביעור הללו. עד שכל אלה יימצאו, כדאי להקפיד על ההפרדה בין ההליכים. כל שדה תימן בנפרד
בד בבד, אם הפצ"רית ואנשיה לא יישפטו בהליך נפרד, שקוף ונקי, האמון במערכות אכיפת החוק הישראליות ימשיך לצלול בקרב אזרחי ישראל. חשוב לזכור שמחקרים רבים תולים בעובדה שגורמי אכיפת החוק במערב נוטים להגן על חבריהם שפשעו, את הסיבה לניכור שהולך ומתרחב בינם לבין אוכלוסיות שלמות. לא בכדי אנשי טראמפ השתמשו במחקר שפרסם "פרויקט החפות" האמריקאי ב-2023 וחשף שרק ב 4% (!) מתוך המקרים שבהם קבעו השופטים שהתביעה התנהלה באופן עברייני, התובעים שילמו מחיר כלשהו: משמעתי, פלילי או ציבורי, כדי לשכנע שהרשות השיפוטית מושחתת ואין להקשיב לה.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי מי שראה כיצד המערכת המשיכה להגן על עו"ד רות דוד, פרקליטת מחוז תל-אביב לשעבר, גם לאחר שהוגש נגדה כתב אישום, יודע שהמצב אצלנו לא שונה. בכירי הפרקליטות שערכו "בדיקה" פנימית של התיקים שיוצגו ע"י פישר במהלך כהונתה קבעו שלא נפל בהם רבב. ניסיונות השופט דוד רוזן לבדוק את ה"בדיקה" נתקל בקשיים כמו שהעיד: "מסיבות עלומות, כדי לא לומר מוזרות ותמוהות, יחד עם התיק נעלם אף התיעוד שהוביל להחלטה לביעור התיק". אכן מוזר. אולי כדאי לבקש מאנשי זק"א שמחפשים את הנייד של הפצ"רית בים גם לנסות לאתר את החלטות הביעור הללו. עד שכל אלה יימצאו, כדאי להקפיד על ההפרדה בין ההליכים. כל שדה תימן בנפרד.
