תקומתה של התרבות העברית היא אחת ההצלחות הגדולות בהיסטוריה של העם היהודי - והיא מחוברת בטבורה לציונות ולשיבת העם היהודי לארצו. אך כדי לקיים את עולם התוכן העברי, יש צורך בגופים מסחריים מצליחים ורווחיים. וזו בעיה קשה. בכל העולם יש אולי 11 מיליון דוברי עברית, ולא כולם משתמשים בה כשפה ראשונה. לעיתונאי אמריקני שכותב בניוזלטר עם עשרה עוקבים יש יותר פוטנציאל עסקי, מתוקף גודל הקהל שלו, מאשר כל ערוץ תקשורת ישראלי.
קהל דוברי העברית הזעיר מכתיב גם את שוק הפרסום הריכוזי והבעייתי של ישראל. בלי שוק פרסום, אין עיתונים, אתרי חדשות באינטרנט כמו ynet, או חדשות בטלוויזיה. זה מקור ההכנסה העיקרי שלהם. ללא שגשוג של כלי תקשורת, שגשוג מסחרי, הם נתונים ליותר השפעה ולחצים פוליטיים, מתקשים להעסיק צוות איכותי ומורידים את איכות השירות שהם מספקים לציבור. השירות הזה הוא קריטי לחברה פתוחה ודמוקרטית: לספר אמיתות. לחשוף שחיתויות. לשמש כבקרה מתמדת על כוחו הדורסני של שלטון – כל שלטון, ימין ושמאל.
כתבתי את הדברים הללו כי הם מסמלים את המצוקה האמיתית של שוק התקשורת בישראל: הוא סופג מכה אחרי מכה בגלל חברות ענק בינלאומיות כגון פייסבוק, גוגל ואחרות, שמתחרות בו בשוק הפרסום המקומי והקטן. עבורן ישראל היא רק עוד מקום להפיק שבריר אחוז של רווח, אך כך הן חונקות את התוכן בעברית. במדינות אחרות בעולם התופעה הזו, שמובילה להחלשת העיתונות כולה ולכן פוגעת בדמוקרטיה, מעסיקה מחוקקים. ומה מעסיק אותם אצלנו? תביטו בהצעת "חוק התקשורת" של שלמה קרעי.
שלמה קרעי מחפש לטהר אויבים מבית; למנות, להשתלט ובעצם לרסק מה שיש פה. לא רק שאיננו רואה ערך אמיתי בעוצמתה של התקשורת, בדמוקרטיה הישראלית, אלא שאיננו שואף להגן על התרבות העברית
ההצעה הזו מוצגת כ"רפורמה הכרחית". אבל כמו ה"רפורמה" המשפטית, שהיא למעשה ניסיון לרסק את הדמוקרטיה הישראלית, השאלה הראשונה שצריך לשאול היא איזו בעיה מנסה השר קרעי לפתור. אין טעם להקדיש מילים לשלל התירוצים והסיסמאות שלו על "החזרת הכוח לעם" ו"יותר ערוצים" ו"ביטול המעורבות הפקידותית". אם מביטים בסעיפי החוק, התמונה ברורה מאוד: מה שמעניין את קרעי זה כוח, שליטה, ג'ובים והשפעה. מועצת השידורים תהיה בשליטת קרעי ו/או מקורבים. מודל הונגרי של קנסות, בפוטנציאל קנסות עתק, לערוצים המשדרים. וזה בלי לדעת עדיין בדיוק מה הן ההפרות (שייקבעו בידי המועצה הפוליטית). רגולציה על אתרי אינטרנט, התערבות במדידות רייטינג, ביטול ההפרדה בין אנשי החדשות ובעלי הערוצים ועוד ועוד.
כל התכלית של הצעת קרעי היא השתלטות ממשלתית
אין פה שום "הגברת תחרות" ובטח שלא רעיונות ליברליים שישרתו את הצרכן. כשם שההפיכה המשפטית לא ניסתה לפתור את העומס בבתי המשפט, את עינוי הדין, או אפילו לקבוע כללי משחק ברורים בין הכנסת ובין בית המשפט. כל התכלית של הצעת קרעי היא השתלטות ממשלתית. דה-רגולציה משמשת כשם קוד להחדרת רעל למערכות התקשורת, כזה שיזרום לנצח בדמן: אנחנו תמיד נוכל, אם נרצה, למוטט אתכם. תתיישרו, או שתושמדו.
הדברים האלה מובנים לגמרי. קרעי הוא מהפוליטיקאים הרעילים בישראל. מ"לכו לעזאזל" לפני 7 באוקטובר ועד להתקפות נגד קיבוצניקים הרבה לאחר מכן ("אתה קיבוצניק, אוכל אוכל אורגני, מדושן עונג. מתי סבלתם בקיבוצים מיוקר המחיה" לאלון שוסטר), דרך הערה קטנה וגזענית שהעיר לח"כ יוליה מלינובסקי בכנסת, שטעתה בעברית בין 'שתיים' ו'שניים': "אלה שמגיעים מרוסיה וחוזרים אליה אחרי כמה ימים, אין להם שום סיכוי ללמוד עברית", וכמובן ההשתלחויות המסוכנות והמתמידות שלו נגד היועצת המשפטית לממשלה. המרכיב האישי איננו מקרי. יש בקואליציה הרבה ח"כים שיוצאים נגד מערכת המשפט, או מגבים את נתניהו; להתרשמותי, אין שר שהשניא את עצמו על חבריו כמו קרעי.
נדב אילצילום: אביגיל עוזיאך בניתוח מורכב יותר, כל הסיפור הזה הוא הדגמה טובה לדרך בה הליכוד נוטש לא רק את ערכיו הליברליים (אלה שאינם רוצים בהתערבות ממשלתית בכל דבר, אלא ההפך) אלא גם את ערכיו הלאומיים. האיום על השפה העברית ועל התרבות שנבנתה פה, מצד גורמים חיצוניים וזרים, ולמטרות רווח, היה צריך להדליק כל פטריוט ישראלי. להוביל לתהליך חשיבה ורפורמה שלא תגביל את החופש התאגידי והתחרות, גם של שחקנים בינלאומיים, אבל תוביל להגנה על שוק מקומי שברירי, נדיר, שהוא נס מעשה העם היהודי. אך במקום להביט על האיום מבחוץ, שלמה קרעי מחפש לטהר אויבים מבית; למנות, להשתלט ובעצם לרסק מה שיש פה. לא רק שאיננו רואה ערך אמיתי בעוצמתה של התקשורת, בדמוקרטיה הישראלית, אלא שאיננו שואף להגן על התרבות העברית. את המשאבים של זמן ויכולת פוליטית הוא מעדיף להקדיש למלחמה עם העיתונות. וזה עצוב וגם מוטעה; בסוף הציבור מעריך את מי שפועל באמת לטובתו, כמו משה כחלון בשעתו, ולא את מי שמנהל קרבות לטובת השתלטות פוליטית.
