כבר שנתיים שגלית דן נרדמת עם שועלי, בובת הפרווה של בתה הבכורה, נויה ז"ל, שומרת עליה עבור הבת שכבר לא תזכה לחבק אותה. שנתיים שבהן היא מתגעגעת בכל יום לצחוק, לחיבוקים - וגם לאתגרים שליוו אותה כאם יחידנית לנערה כובשת, סקרנית ואמיצה על הרצף האוטיסטי.
"אמא, היה בום גדול… אמאל'ה". אלו היו המילים האחרונות שכתבה נויה בת ה-13 לגלית, זמן קצר לפני שנרצחה על ידי מחבלים בקיבוץ ניר עוז. לפני חודש וחצי, בטקס הזיכרון הלאומי ל-7 באוקטובר, גלית עלתה על הבמה ושברה שתיקה ארוכה שגזרה על עצמה. "נויה שלי", פנתה לבתה האהובה, "לא היו לי מילים אז, וגם עכשיו אין לי מילים לענות לך. את יודעת, ב-13 השנים שחיית, לגדל אותך הצריך מאמץ מחשבתי תמידי. אולי בגלל זה יצאת כל כך מתומצתת ואיכותית. רצית שכולם ישמעו על האוטיזם שלך, ושאת אוטיסטית גאה. שומעת, ילדה? עכשיו הם קצת מקשיבים".
הנאום המטלטל של גלית דן בטקס הזיכרון
8 צפייה בגלריה
”בעיני רוחי אני רואה עוד מרכזים כאלה בארץ ובעולם". גלית דן, השבוע בגרובטק, שבו יקום המרכז לחוויה האוטיסטית
(צילום: טל שחר)
שנתיים אחרי האסון הפרטי שלה, גלית מספרת עכשיו לראשונה על מה שהפך למשימת חייה: לגרום לאנשים להקשיב. היא לא רצתה להנציח את נויה בשלט זיכרון או באנדרטה דוממת, אלא במשהו חי, פעיל ובעל משמעות. היא גם לא אוהבת את המונח "לזכרה", ומעדיפה את "לאורה". בימים אלו, היא פועלת במרץ להקים בעוטף את "מרכז החוויה האוטיסטית" על שמה של נויה.
מטרת המרכז החדשני, ששואב השראה ממיזמים כמו "דיאלוג בחשיכה", היא להעניק למבקר חוויה אינטראקטיבית, חושית ורגשית, שתאפשר לו להבין מקרוב את עולמם של האוטיסיטים, בתקווה שכאשר ייצא ממנה ינהג כלפיהם ברגישות, בהכלה ובערנות. "אי-אפשר להפוך ל'פחות אוטיסט'", מסבירה גלית את הרעיון שמאחורי המיזם, "והתפקיד שלנו כאמהות לילדים אוטיסטים הוא לעזור לעולם לקבל את ילדינו, בדיוק כמו שהם".
8 צפייה בגלריה
נמצאו מחובקות בממ"ד, אבל ההודעה הגיעה רק אחרי שבוע. נויה עם סבתה כרמלה ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
אחרי מותה, נויה התפרסמה בארץ ובעולם גם בזכות אהבתה הגדולה לסדרת ספרי "הארי פוטר". תמונתה של הילדה המתולתלת עם החיוך הכובש, שמאמצת אל חיקה עותק של הספר האהוב עליה ואוחזת במטה קסמים, נחקקה בלבבות של מיליונים.
"נויה תמיד הייתה רואה אותי קוראת”, נזכרת גלית, “היו לנו טקסי קריאה לפני השינה וערימות של ספרים בבית. כילדה היא אהבה את 'תפילילה'. כשגדלה, התחילו לעניין אותה סיפורים מהמיתולוגיה היוונית. את ספר 'הארי פוטר' הראשון שלה קיבלה בכיתה ג' או ד'. ומשם כבר לא היה כמעט שום דבר אחר.
"אני מודה שבאופן אישי לא כל כך התחברתי לספרים האלו. ראיתי את הסרטים, וזה תמיד נראה לי מפחיד ואפל. כשקראתי את הספרים לא הבנתי איך היא לא הולכת לאיבוד במיליוני הפרטים והתיאורים שבהם. לא הבנתי כל כך את העולם הזה, אבל זרמתי עם נויה כי בעיניה זה היה מקסים ונהדר. בבת-המצווה שלה היא קיבלה את מטות הקסם. בכיתה ה' היא התחפשה להרמיוני (דמות של נערה מהסדרה - א"ק)".
אחרי טבח 7 באוקטובר, כאשר עדיין נחשבה כנעדרת, שיתפה ג'יי קיי רולינג, הסופרת שמאחורי עלילות הילד הקוסם, את תמונתה של נויה מחופשת להרמיוני, וכתבה: "חטיפת ילדים זה מעשה נתעב ובלתי מוצדק לחלוטין. מסיבות מובנות, התמונה הזו הכתה בי חזק". לאחר שנודע שנויה נרצחה, כתבה רולינג בפשטות: "אין לי מילים".
"אני זוכרת שהתפלאתי מאוד שלאדם שכתב כל כך הרבה מילים אין מילים", אומרת גלית, "רציתי שתאמר משהו יותר מאשר 'אין לי מילים'. הרגשתי שזה לא מספיק".
× × ×
נויה וסבתה כרמלה בת ה-79 היו בין האחרונות שנרצחו בטבח בניר עוז. הן נרצחו סמוך לשעה 12:30 אחר הצהריים, ככל הנראה על ידי בוזזים, כשכבר לא היה מה לבזוז. ארבעה ימים אחר כך, ב-11 באוקטובר, הן נמצאו מחובקות בממ"ד ביתה של כרמלה. הבית היה מפויח ושרוף כמעט עד עפר, אך הממ"ד נותר שלם.
את ההודעה על מותן גלית קיבלה רק שבוע לאחר מכן, ב-18 באוקטובר. בימים שחלפו עד אז היא התראיינה בכל כלי תקשורת אפשרי, חוששת שנחטפו, מתפללת ומקווה שהשתיים עוד בחיים. לאחר שהגיעו הבשורות הקשות מכל השתתקה, התקשתה לפתוח מחדש את הסיפור האישי שלה.
בעברה הייתה גלית מורה לתיאטרון, וכיום מורה לחינוך מיוחד בבית הספר צפית בכפר מנחם, שבו לומדים ילדי ניר עוז שפונו מביתם לכרמי גת. הנאומים שנשאה, תחילה בטקס הזיכרון הלאומי ואז בטקס הזיכרון בבית הספר צפית, היו מבחינתה סוג של יציאה מהארון, במיוחד מול התלמידים שלה.
למה בעצם שתקת כל כך הרבה זמן?
"חיכיתי שרעיון המרכז על שם נויה יבשיל. רק עכשיו אני מוכנה לדבר על איך אני רוצה שיזכרו אותה ומה אני רוצה לעשות לאורה ולכבודה. עד שלא חזרו החטופים החיים, היה קשה לי לדבר על הנצחה. היינו עוד במאבק. רק ברגע שהם חזרו והמלחמה עצרה, הרגשתי שיש לי כביכול לגיטימציה להתחיל לנשום ולהביט לעבר האופק, שעכשיו מותר כבר להתחיל להנציח".
גלית נולדה וגדלה בקיבוץ ניר עוז. הוריה, כרמלה ואורי, היו ממקימי הקיבוץ. היא אחות לדור ולהדס קלדרון, אמם של סהר וארז, שנחטפו לעזה ושבו לישראל בעסקת החטופים הראשונה. "הזיכרון הראשון שלי מהקיבוץ הוא מגיל שלוש", גלית מספרת, "אני עומדת באמצע שביל ביום כיפור, ופתאום אזעקה. ואז אמא שלי מגיעה ולוקחת אותי".
8 צפייה בגלריה
"היא אמרה 'גלית, הם רצחו, הם שרפו, הם חטפו'". האחות הדס קלדרון עם ילדיה
(צילום: באדיבות המשפחה)
והימים הם ימי הקיבוץ המסורתי, עם בתי הילדים.
"לא אהבתי את בית הילדים. בילדות זה לא היה נורא, אבל כשהייתי יותר בוגרת זה היה קשה. כל הביחד, הצפיפות, חוסר הפרטיות. אבא שלי היה קולנוען ואמן, אז בין ארבע וחצי לשבע, השעות שבהן הייתי אצל ההורים, הוא נורא השתדל להכניס תוכן. כשהייתי בת עשר יצאנו לשליחות עם ההורים לצרפת, ובמהלך חיי חזרתי לשם כמה פעמים. אבא שלי היה רבש"ץ אמיץ עד גיל 70. את כל צוק איתן והפרעות הוא ניהל ביד רמה. הוא נפטר בגיל 71, אני חושבת שבגלל הסטרס. בתקופות שבהן המשפחות היו מתפנות מהקיבוץ - ההורים שלי היו נשארים".
את נויה הביאה לבדה בגיל 38 באמצעות הפריה, בזמן שגרה בתל-אביב. "ההיריון והלידה של נויה היו חוויה מאוד מעצימה", היא נזכרת, "אחרי הלידה אמא שלי הייתה באה לתל-אביב לעזור לי. כשהחלטתי להיכנס להיריון שוב ולהביא לעולם את אחותה, תמר, עברתי חזרה לניר עוז, להיות ליד ההורים".
כשנויה הייתה בת שנתיים גלית החלה להבין שמשהו שונה בילדה היפה שלה. "היא עדיין לא התחילה לדבר, ובהתחלה חשבתי שהיא לא שומעת טוב. עברנו רצף של בדיקות עד שהיא עלתה לכיתה א', ורק אז קיבלנו את האבחון הסופי, שנויה נמצאת על הספקטרום האוטיסטי".
מה קורה אחרי האבחון?
"מאז שהיא הייתה צעירה מאוד היינו בטיפולים, במעקב ובעבודה. בדיעבד אני יודעת שזה הדבר הנכון ביותר. ככל שאתה מטפל בילד על הרצף בגיל יותר מוקדם - הסיכוי שלו להיות בתפקוד יותר גבוה, הוא יותר טוב. וככה היה. היא הייתה ילדה מאוד אינטליגנטית".
איך נויה התמודדה עם המציאות הביטחונית בקיבוץ? למשל, מתי שמעה "צבע אדום" לראשונה?
"במבצע צוק איתן. היא הייתה בת ארבע. יצאנו לתקופה מסוימת מחוץ לקיבוץ, ואז אמרו שיש הפסקת אש וחזרנו. היה יום שקט ויפה. החלטתי שאני שמה את תמר, שהייתה בת חצי שנה, בפעם הראשונה בגן, וגם את נויה הורדתי בגן. ופתאום צבע אדום. זו הייתה הפעם הראשונה שאני יושבת בממ"ד ושומעת נפילות בתוך הקיבוץ. כל האדמה רעדה. אימה. התקשרתי לאמא שלי צורחת, וכל מה שאני רוצה זה לנסוע לגן, לראות שהן בסדר".
הרקטות, למרבה האימה, נפלו בתוך הגן של נויה. "בדיוק חגגו שם יום הולדת שלוש לאחד הילדים, וז'אן ברמן, אבא של הילד החוגג, נפצע קשה כשהגן בגופו על זוגתו ובנו".
איזו חוויה נוראית לילדים.
"אחר כך נויה פחדה מכל רעש, מכל בום. לא רק היא - כל הגן שלה. פגשתי כמה פסיכולוגים שאמרו לי שכל ילדי הגן הגיעו לטיפול".
אחרי האירוע ההוא גלית החליטה להתפנות מהקיבוץ, אבל בהמשך חזרה אליו. "אני כועסת על עצמי שהמשכתי לחיות שם", היא אומרת עכשיו, "למה לגדל ילדים על פי הר געש, כשאתה יודע שהוא עלול להתפרץ?"
לא גרת שם לבד. הצבא מעולם לא אמר שמסוכן מדי לגור שם. היו לכם ממ"דים, אמצעי הגנה, את צה"ל, את הגדר.
"ככה חשבתי. אבל זאת הייתה האחריות שלי להבין שזה לא הגיוני לגדל ככה ילדים. ככה אני מרגישה היום. אז, ההורים שלי היו שם ועזרו לי עם שתי ילדות קטנות שגידלתי לבד. לנויה ולתמר היה מאוד טוב שם. שתיהן היו מאוד עצמאיות. נויה נסעה באופניים ממקום למקום ואהבה מאוד את החברה בקיבוץ ואירועים חברתיים של הקהילה. היא השתתפה בכל מסיבה וחג והיו לה מלא חוגים".
נויה הייתה זקוקה לשמירה על שגרה וסדר, והמשפחה כולה התגייסה והקפידה על לוחות זמנים ברורים ופעולות קבועות. "לנויה היו כוחות פנימיים. בבית הספר היא אהבה את המורות ואת הלימודים, אבל חברתית היה לה לא פשוט, ובכל זאת היא לא נשברה שם אף פעם. רק בבית. רק אז היא נפתחה ואמרה שהיא לבד ולא רוצה ללכת לבית הספר, שמתנהגים אליה לא יפה שם".
והיו לה את תחומי העניין שלה.
"בתקופה האחרונה היא התחילה לאהוב אנימה וכל מה שקשור ליפן. היא אהבה מאוד סדרת אנימה בשם 'דימון סלייר'. בעיניי זו סדרה מאוד אלימה. בפרק הראשון כל המשפחה נרצחת".
לפעמים תכנים כאלו מאפשרים לילדים להתמודד עם פחדים בצורה בטוחה.
"כן, גם ב'הארי פוטר' יש דברים ממש-ממש מפחידים. אלה עולמות תוכן שאני לא הייתי בוחרת לעסוק בהם. לי אישית קשה, אני פחדנית. אבל מבחינת נויה, זאת הייתה הדרך שלה להתמודד עם המציאות והפחדים. היא לא הייתה ילדה ספורטיבית או אתלטית, אבל התעקשה על חוג סיירות. היא הייתה מאוד אמיצה".
× × ×
חודשיים לפני 7 באוקטובר עברו גלית והבנות להתגורר בקיבוץ כיסופים, בעקבות סיפור האהבה של גלית עם ינון אילן. "ינון אהב לבשל ונויה אהבה להיות איתו במטבח. היא הייתה מאוד מחוברת אליו. נויה שמחה מאוד על המעבר לכיסופים והתרגשה מאוד להתחיל ללמוד בבית הספר אשל הנשיא, אחרי שנה לא פשוטה בבית הספר הקודם שלה. היא הייתה מאושרת".
ב-6 באוקטובר ישבה המשפחה לארוחת ערב משותפת. "אכלנו ארוחת ערב עם אמא שלי והדס, ונויה החליטה ללכת לישון אצל אמא שלי. בשש וחצי בבוקר זה התחיל. ישבנו בממ"ד ופחדנו לדבר. פחדנו לעשות קולות. מבחוץ אנחנו שומעים קולות של מלחמה מטורפת. גרנו בית אחד ליד שלמה מנצור (שנחטף ונרצח בעזה, בגיל 85 - א"ק). בדיעבד, מתוך הבית שלנו ירו וקצרו גלים של חיילים שבאו לעזור".
וכל הזמן הזה נויה לא איתך.
"לא העזתי לנסות ליצור איתה קשר, היינו באימה. ואז החשמל נפל ולא הייתה תקשורת. היינו מנותקים. הבנו מה קורה בניר עוז פחות או יותר, אבל לא יכולתי להכיל את האימה. לא זזתי. לא נשמתי, בשמונה בבוקר המחבלים נכנסו אלינו הביתה".
חלום בלהות. מה את עושה?
"תמר אמרה לי 'אמא, תתקשרי למשטרה'. ואני אומרת לה 'תמר, עוד מעט הצבא יבוא, עוד מעט הצבא יבוא'. ובלב אני חושבת, איפה חיל האוויר? עד היום אני לא ממש יודעת להסביר מה היה שם. סביב הבית שלנו היה שדה קטל".
בשלב מסוים גלית מצליחה ליצור קשר עם אמה, כרמלה. "היא כתבה 'אנחנו בממ"ד, הכל בסדר'. אחרי זה היא כתבה שבזזו את כל הבית ושהיא תצלם לנו שנראה. כתבתי לה חזרה שלא תעז לצאת.
"אחרי שחילצו אותנו מכיסופים, אני מתקשרת להדס אחותי בפעם הראשונה. והיא אומרת לי 'גלית, הם רצחו, הם שרפו, הם חטפו'. ואני לא מצליחה להבין מה היא אומרת לי. עלינו לאוטובוס שפינה אותנו לים המלח והדס אומרת לי: 'אני לא יודעת איפה הילדים שלי, איפה עופר (קלדרון, בעלה לשעבר, שנחטף גם הוא ושוחרר משבי חמאס - א"ק)'. הגענו לים המלח בבוקר, ואז התחלנו לנסות להבין מה קורה. הבנו שצריך להקים חמ"ל, לפעול מהר. תוך שנייה נחילים של תקשורת. התראיינתי לעשרה ערוצי תקשורת ביום, באנגלית ובצרפתית".
8 צפייה בגלריה
האהבה של נויה ל"הארי פוטר" תקבל מקום במרכז החדש. ג'יי קיי רולינג
(צילום: Charles Sykes/AP)
במשך ימים ארוכים אחר כך גלית לא ידעה מה עלה בגורלן של בתה ואמה. "בהתחלה הייתי בטוחה שהן נחטפו. אחרי שהודיעו לנו שהן נהרגו עשיתי תחקיר בעצמי, והגעתי לחייל שמצא אותן בבית, בממ"ד, מחובקות. הבית היה שרוף עד אפר, אבל הממ"ד רק מעט מפוחם ומפויח".
אחרי שעולמה קרס עליה, גלית התקשתה להתגייס למאבק שניהלה אחותה להחזרת ילדיה. "הפער בין הילדה המתה לילדים החיים היה יותר מדי גדול", היא אומרת.
ואז התחילו החטופים לחזור הביתה.
"כל אירוע של חזרה של חטופים הוא קשה. אני לא הולכת להלוויות בניר עוז. הגעתי לקיבוץ פעמים ספורות. בפעם הראשונה הלכתי כדי לראות את הבית ולנסות להבין מה קרה. בפעם השנייה באתי עם החייל שמצא את נויה ואת אמא שלי. בפעם השלישית עשינו טקס פרידה מהבית כי בהתחלה אמרו לנו שהורסים אותו. ובכל פעם שאני מגיעה לשם זה מפרק אותי לחלוטין. מבחינתי המקום הזה הוא טרבלינקה".
× × ×
הרעיון להקמת המרכז נבט ממש בימים הראשונים לאחר 7 באוקטובר. "הגיעו לכאן חבר'ה מ'אלומות אור' (ארגון חברתי התומך בבתי ספר ע”ש בנימין רוטמן לתלמידים עם אוטיזם - א"ק) ואמרו לי: 'גלית, מה שתרצי, אנחנו איתך'. אני חושבת שהם דמיינו שארצה איזה שלט לזכרה של נויה. בהתחלה אמרתי להם שאני עוד לא מסוגלת לחשוב, אחר כך הבנתי שאני לא רוצה להשתמש במילים 'לזכרה' או 'זיכרון', כי זה הרבה יותר מזה.
"ואז הבנתי שאני רוצה להקים מקום שיסביר את החוויה האוטיסטית. תמיד הייתי הולכת ואומרת 'יש לי ילדה אוטיסטית, אני רוצה שתשימו לב אליה. היא יותר רגישה, קשה לה יותר בסיטואציות חברתיות'. לכל מקום שהייתה הולכת, אני הייתי הולכת קודם. הייתי מספרת ולא מחכה שיגלו. ואז הייתי נותנת להם טיפים. צריך להסביר דברים לפני, לספר מה הולך לקרות. ולהבין שהתגובה שרואים עכשיו - היא אולי על משהו שקרה כבר לפני עשר דקות. צריך לעזור לה להתארגן, כי בשבילה כל דבר קצת יותר מסובך".
לא ניסית לשנות את נויה בשביל העולם, ביקשת שהעולם ישים לב אליה.
"כי היא לא יכולה להשתנות, והיא גם לא צריכה. אם יש לך ילד עם סוכרת או ילד עם אלרגיה לסומסום - הוא לא ישתנה. גם ילד אוטיסט לא יכול להיות פחות אוטיסט. זה תמיד יהיה, ואצל כל אוטיסט זה מתבטא מעט אחרת. התפקיד שלי כאמא הוא לעזור לעולם לקבל אותה. כי אחרי שעברת את כל המשוכות - קיבלת ילדה סקרנית שכל מה שהיא רוצה זה להגיד את מה שיש לה להגיד, לשמוע ולצחוק, להשתתף ולאתגר".
"מרכז החוויה האוטיסטית" על שם נויה דן ז"ל קם עכשיו לחיים בעזרת ארגון "אלומות אור", בשיתוף המועצה האזורית אשכול. זה יקרה בין קירות ה"גרובטק", מרכז טכנולוגי שהיה אהוב במיוחד על נויה, מקום שבו למדה אסטרונומיה, ואפילו בישול.
המרכז מתוכנן כמרחב אינטראקטיבי שיאפשר למבקרים לחוות מקרוב את עולמם הייחודי של אנשים על הרצף האוטיסטי - לא דרך הסבר תיאורטי אלא באמצעות התנסות חושית ורגשית. הוא יכלול מסלול חווייתי המדמה את האופן שבו אוטיסטים חווים גירויים מהסביבה, לצד תחנות למידה והבנה חברתית, תכנים חינוכיים ואלמנטים של חדשנות טכנולוגית. את תכנון התכנים והחוויה מובילים אנשי מקצוע, לצד ועדת היגוי המורכבת מאנשים אוטיסטים בעצמם.
התבססת על רעיון של מרכזים דומים בארץ או בעולם?
"עשינו תחקיר ולא מצאנו מרכז דומה שמנסה להסביר את החוויה האוטיסטית. זה מאוד ייחודי. מה שיקרה ב'גרובטק' בעיניי הוא פיילוט. בעיני רוחי אני רואה עוד מרכזים כאלה בארץ ובעולם. אני רואה מערכי הסברה, שמעבירים את התחושה והחוויה, במטרה להעלות את המודעות לנושא ולאנשים עם יכולות מיוחדות".
גם האהבה של נויה ל"הארי פוטר" תקבל מקום של כבוד. "ג'יי קיי רולינג בעצמה וגם אולפני יוניברסל הביעו עניין רב בפרויקט, ומתקיים מולם שיח על ציוד המרכז באביזרי 'הארי פוטר'".
בימים אלו, גלית לומדת לתואר שני בביבליותרפיה (טיפול באמצעות מילים, סיפורים, הבעה ויצירה), ומתלבטת אם להתמקד באוטיזם ("כי אני דוברת אוטיסטית מדוברת"). החוויה האוטיסטית, בעיניה, הוא הזדמנות לחנך לסובלנות, קבלה וחמלה כלפי האחר באשר הוא. "המשפט שאני אומרת בזמן האחרון הוא שההיסטוריה שמה אותי פה. אין לי זכות לשתוק. האמת היא שלא בא לי כל כך להיחשף. כל פעם שובר אותי מחדש כשאני מספרת על נויה. אבל אני כן רוצה לדבר על מלחמת התקומה הפרטית שלי, ועל איך יוצאים מזה. לחיות עם שכול זה כמו לחיות עם מחלה חשוכת מרפא. היא כל הזמן שם, אבל אפשר לחיות איתה".
הדברים המטלטלים שנשאה גלית בטקס הזיכרון עוררו הדים רבים. במהלך ביקורו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בישראל, הזכיר אותם ראש האופוזיציה יאיר לפיד בנאומו. "גלית אמרה שם משפט שריגש את כולנו", אמר לפיד בכנסת, "'אנחנו לא רוצים נקמה, אנחנו רוצים תיקון'. היום התיקון הזה מתחיל".
"אני חושבת שיאיר לפיד התחבר לדברים בגלל שנויה אוטיסטית וגם לו יש ילדה אוטיסטית", היא אומרת עכשיו, "במרכז יהיה מסר של קבלה, של חמלה לאחר באשר הוא אחר. הייתי רוצה שתוצאת הלוואי של הזוועה שחוויתי תהיה חינוך לסובלנות. אם כבר קרה דבר כל כך נורא, אז שיהיה לו ערך, שתהיה לו משמעות. אפשר ללמוד מנויה, מהאומץ שבו היא חיה. יש בתוך העם קיטוב גדול, אבל אם אנחנו מגדלים גן קטן עם זרעים של חמלה, קבלה וסובלנות, אולי יפרחו עוד גינות. אולי".
את חושבת שישראל תוכל להיות מקום כזה?
"אם לא הייתי חושבת שיש סיכוי, אולי הייתי קמה והולכת. אני מאמינה בשינוי. אם לא הייתי מאמינה בשינוי לא הייתי עוסקת בחינוך. אחד המחזות האהובים עליי הוא 'אדיפוס המלך' . את זוכרת את הנאום של אדיפוס בהתחלה? 'אזרחי תבאי, יש פה מגפה. אני לא יודע מי האשם במגפה הנוראית הזאת, אבל יש פה מגפה נוראית, ואני אמצא את האשם ואני אעניש אותו'. נשמע מוכר? יש שם הכל, אגו, גאוותנות, עצימת עיניים. ומה שיפה זה שבסוף הוא לוקח אחריות. אז כן, אני מאמינה שיש תקווה".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.25
