שנתיים בלבד אחרי שהופרה קדושת יום הכיפורים במתקפת דמים נפשעת על מדינת ישראל, ב-10 בנובמבר 1975, התכנסה העצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק. היא לא התכנסה כדי לקדם שלום, ואף לא כדי לגנות את התוקפנות כלפי ישראל באותן שנים. באולם שבו מדברים הרבה על זכויות אדם ועל מצפון בינלאומי הונחה הצעה שקבעה כי הציונות היא צורה של גזענות. זו לא הייתה עוד מחלוקת דיפלומטית. זה לא היה רק עיוות פוליטי. זו הייתה חרפה מוסרית שתיארה את הטוב כרע, הפכה את סיפור השחרור הלאומי של העם היהודי מזכות לאשמה והציגה את הצדק כפשע.
ובכל זאת, באותו מעמד, מעמד בו המיטה עצרת האו"ם קלון על סיבת קיומה, עמד אדם אחד ואמר: עד כאן. מול הרוח הרעה עמד אז דיפלומט ישראלי אחד, שגריר ישראל לאו"ם - אבי, מי שהיה לימים נשיא המדינה, חיים הרצוג. הוא אחז בידו את נוסח ההחלטה וקרע אותו לגזרים על דוכן הנואמים. "עבורנו, העם היהודי", הכריז, "זו אינה יותר מפיסת נייר - ונתייחס אליה ככזו". המעשה הזה היה יותר מסמל, הוא היה נבואה קטנה: שנים לאחר מכן תבוטל ההחלטה והאמת הפשוטה תישאר בעינה - זכותו של העם היהודי לבית, לריבונות ולשיבה למולדתו אינה ניתנת להכחשה.
50 שנה עברו מאותו נאום מכונן, שנבחר לאחד מהנאומים ששינו את העולם. 50 שנה והאנטישמיות לא נעלמה, רק החליפה כסות. היא מדברת היום באקדמית, בדיפלומטית, ברשתות החברתיות. לפעמים היא מתחפשת לביקורת לגיטימית לכאורה, אבל המטרה אותה מטרה: למחוק את הלגיטימיות של הציונות, כלומר של עצם קיומו הלאומי של העם היהודי. מי שטוען שהציונות היא גזענות אינו "מבקר" את ישראל – הוא מתנגד לעצם קיומה, ובכך הוא הופך כמיהה עתיקה לפשע שנאה.
מי שהאזין לדיונים באו"ם בשנתיים האחרונות מבין עד כמה הסנטימנט הזה לא נעלם. מי שצפה בהפגנות ברחבי העולם שהתקיימו השנה ב-7 באוקטובר על ידי "לוחמי צדק" מטעם עצמם, מבין שאם אותה הצעה הייתה שבה להצבעה היום, רבים היו מרימים יד בעדה. דוברים ברחבי העולם מוכנים להאשים את מדינת ישראל בכל עוולה אפשרית. כשהדברים נוגעים למדינת ישראל - הנייר, השידור, האינטרנט, סובלים הכל. מבחינתם ישראל נולדה בחטא וחטאיה הולכים וגדלים עימה.
מול הניסיון המתמיד לערבב מושגים, צריך לשוב ולציין את המובן מאליו כפי שעשה אבי בנאומו. הציונות היא תנועת שחרור לאומי. זו חזרה הביתה של עם עתיק, ששב לביתו לא בכיבוש זר אלא בהמשך ישיר של תפילות וזיכרון לאומי בן שנות אלפיים
מול הניסיון המתמיד לערבב מושגים, צריך לשוב ולציין את המובן מאליו כפי שעשה אבי בנאומו. הציונות היא תנועת שחרור לאומי. זו חזרה הביתה של עם עתיק, ששב לביתו לא בכיבוש זר אלא בהמשך ישיר של תפילות וזיכרון לאומי בן שנות אלפיים. ישראל לא מבקשת יחס מיוחד, היא מבקשת הוגנות. בתוך המדינה הקטנה הזאת – היהודית והדמוקרטית - חיים אזרחיות ואזרחים משלל השקפות, עמדות, אמונות ואורחות חיים. יש חוק אחד לכולם, ויש גם מחלוקות. דמוקרטיה היא לא תערוכה של הסכמות – היא חוזה של אחריות משותפת.
כשאבי קרע את דף ההחלטה ההוא, הוא לא חיפש מחיאות כפיים. הוא הבין שיש רגעים שבהם המצפון וצדקת הדרך גדולים מהכל. היום זה התפקיד של כולנו. לא לריב על כל ציוץ, אלא להחזיר את העובדות לשולחן, לשרטט גבולות ברורים בין ביקורת לגיטימית לבין מחיקה, ולזכור תמיד שכשהנייר מנסה לקרוע את האמת, יש מי שחייבים לקום בשם האמת - ולקרוע את הנייר.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.11.25
