חבורת מסדר הדר, שמתכנסת מדי שבוע באנדרטת חץ שחור בעוטף עזה, התאספה בשבוע שעבר ברחוב הגליל בכפר-סבא. "אנחנו בשבעה", מזכיר שמחה גולדין. "אבל בשבוע הבא חוזרים לחץ שחור".
רק מפגש פנים אל פנים עם שמחה ולאה, שעות מעטות אחרי הלוויה, באוהל האבלים הגדול שהוקם מתחת לדירתם, מאפשר להבין את החשיבות העצומה של החזרת בנם לקבורה ראויה, קרוב אליהם. את זה שהיום הוא באמת בבית, שיש לאן ללכת כדי לפגוש אותו. הדר. תמיד הדר. לא גופה ולא חלל. מת אבל חי. "אין יותר קברים ריקים בבית העלמין", אמר שמחה ברגע היחיד שקולו נשנק בהספד שנשא מול קבר בנו.
2 צפייה בגלריה
הדר גולדין ז"ל. "בוא נתחיל מזה שכל אחד יחשוב מה אני יכול לעשות יותר טוב"
( | צילומים: באדיבות המשפחה)
ואתה גם מבין שלפעמים אדם משפיע במותו הרבה יותר מאשר בחייו. "אם הדר לא היה נהרג, רק אנחנו, המשפחה והחברים שלו, היינו יודעים מי הוא ומה הוא מסמל. עכשיו כולם יודעים", אומר אחיו התאום צור. למשל, בני זוג שמגיעים לאוהל אחרי שמונה בערב, כשבני המשפחה כבר מתכוונים לסיים יום מוצף ברגשות ובאדרנלין. "מי אתם?", מתעניין שמחה. "אנחנו גרים קרוב. רק באנו להגיד כמה אנחנו מעריכים". בימים הבאים יבואו עוד מאות כמותם.
האחות איילת כיווצה לשלוש מילים מזוקקות את התחושה הלאומית ביום הלוויה: "הארץ לבשה הדר". האם ישראל תמשיך ללבוש הדר גם למחרת ובהמשך? שאלה טובה.
× × ×
מיהו ההדר הזה? זה הדר שבין היתר כתב על הדלת "נא להיכנס בחיוך". הדר שאמו ציטטה בלוויה את מה שכתב לחניכיו בהיותו מדריך בן 16 בלבד של שבט בני עקיבא שנקלע למשבר: "אנחנו שואפים גבוה, אבל בעיניים שלנו, אנחנו רואים חושך. 'אין שבט, שבט לא מגובש, שבט מיותר'.
"אז מה אתה יכול לעשות? להאשים את כל העולם? להתייאש? צריך לעבוד, לאסוף קרני אור ולאט-לאט אפשר להגיע למטרה שלנו. בוא נתחיל מזה שכל אחד צריך לשבת עם עצמו ולחשוב מה אני יכול לעשות יותר טוב.
"אתה לא חייב לעשות ישר מעשה. תנסה בפעם הבאה שאתה רואה את חבר שלך (מישהו שאתה לא מתחבר אליו), לחשוב על משהו אחד שאתה מעריך בו. משהו קטן שאתה יכול ללמוד ממנו. אפשר לזלזל במה שאני מבקש ואפשר לנסות. אני יודע שיש בכל אחד משהו שאפשר ללמוד ממנו, בדוק.
זה לא יהיה קל, אבל זה יתחיל שינוי פנימי, ואחרי זה אפשר להתקדם, עד להציל אותו מ-40 שודדים בעזרת סכין יפני. אתם גיבורים, אתם תסתדרו.
"תיקח אחריות על השבט שלך.
"הדבר בידך, קוואבאנגה".
"הדר", סיכמה אמו מעל הקבר, "כל מילה מתאימה להיום.
"הכי חזק שבעולם, תודה לך".
× × ×
לאוהל האבלים הגיע גם סא"ל במדים טקטיים מאוגדה 98. הכל מתחבר בצה"ל. מפקד האוגדה, גיא לוי, היה בעבר המפקד של צור ביחידת מגלן. חטיבת גבעתי, שהדר השתייך לסיירת שלה, לחמה ברצועה עם אוגדה 98. הקצין מגיש לשמחה חתיכת אבן מרובעת, שבורה בפינה. מצד אחד שלה מוטבע סמל האוגדה. מצד שני רשום בכתב יד "סליחה 98", ובין לבין מתגלה החומר שממנו נוצקה החתיכה: מלט, אבנים קטנות ומוט ברזל מזוין.
"עשיתם לנו בית ספר", סיפרו במשפחה שרב-אלוף זמיר אמר להם בהלוויה, במובן של לימדתם אותנו שיעור. לאה חושבת שזה רק צעד בדרך להפנמת המסר אצל כל המערכת. "הדגל הזה עוד לא נעוץ"
האבן הזו נלקחה ממנהרה שבה שהה יחיא סינוואר. לוחמי האוגדה הגיעו למנהרה, ניסרו פלטה מהקיר העבה וחילקו פיסות ממנה לחיילי החפ"ק. נותרה רק פיסה אחת אחרונה. "החלטתי שנכון להעביר אותה למשפחה", אומר הסא"ל ששמו חסוי.
והסליחה? "את זה אני כתבתי. בסופו של דבר נכנסנו ללחימה בשביל לחלץ חטופים. האוגדה שלנו באמת חילצה, חלק חיים, חלק חללים, אבל את הדר לא הבאנו. אני חושב שזו התחושה של כל מילואימניק, בטח ב-98. סליחה שזה לקח כל כך הרבה זמן".
שמחה אוחז באבן בידיו. מה זה עושה לו? "מצד אחד זה מעצבן אותי", הוא אומר, "כי הרצי הלוי, כשהיה אלוף פיקוד דרום, הצטלם ליד מנהרות כשהוא עומד על שקים של מלט 'נשר'. אנחנו צעקנו שלא יכניסו לעזה דברים כאלה. דיברנו לקיר.
"מצד שני, זה מסמל את העובדה שהצלחנו להביא את הדר וראינו אותו שלם. ראינו שזה הדר ולא מה שהיה עד עכשיו בארון ריק. הרגשה מאוד טובה.
"והכי חשוב, הם כתבו סליחה".
× × ×
יותר מעשור כותב שמחה גולדין ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", ואומר בפורומים אחרים, דבר פשוט: לא מפקירים את אנשינו מאחור. בעיניו זו משימה לביצוע, לא הצעת הגשה. כך גם בעיני לאה. אפשר להסכים איתם שזו המשימה הראשונה של צה"ל בזמן לחימה, אפשר גם לחלוק, אבל הנחישות וההתמדה שלהם הציבו תמרור שאין דרך להתעלם ממנו או לעקוף אותו. בדרך הם שילמו על כך מחיר יקר – הורים שכולים לקצין שנשלח על ידי המדינה לקרב שממנו לא שב, מול מנהיגים אטומים ו/או כאלה שמסרבים לנהוג לפי אותם קודים מוסריים.
"עשיתם לנו בית ספר", סיפרו במשפחה שהרמטכ"ל אייל זמיר אמר להם בהלוויה של הדר. במובן של לימדתם אותנו שיעור, לא של סובבתם אותנו על האצבע. לאה חושבת שזה רק צעד בדרך להפנמה של המסר אצל כל המערכת. "הדגל הזה עוד לא נעוץ", היא אומרת.
מפעים לראות איך תוך כדי אבלם, במהלך השבעה, הגולדינים לא מרפים מהשאיפה לנעוץ את הדגל. גם אחרי שיוחזרו החטופים החללים שעדיין מוחזקים בידי חמאס, הם ימשיכו במאבק על המטרה הנעלה הזו. בעוז ובענווה. כציווי הדר.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.25
