גורמים רבים בישראל סברו כי לאחר סיום המלחמה בעזה אולי תדעך האיבה הבינלאומית כלפי ישראל ונוכל לחזור לאווירה ששררה ערב ה-7 באוקטובר. ואז הגיע ציוץ אחד של נלין היילי, בנה של ניקי היילי, מי שהייתה שגרירת ארצות הברית לאו"ם, מתמודדת במרוץ לנשיאות ואחת מתומכות ישראל הבולטות ביותר: "ישראל היא סתם עוד מדינה. כדאי שתפסיק להתערב בפוליטיקה של ארצות הברית אם אתם באמת רוצים לשמר את מערכת היחסים איתנו".
כאשר בנה של אחת מידידות ישראל הגדולות מדבר בשפה שמזכירה את הקריאות שנשמעו בקמפוסים בשנתיים האחרונות, אלה שצעקו בעלי השיער הסגול עטויי מסכות הקוביד, סיסמאות מסוג "מהנהר ועד הים", "לשחרר את פלסטין" וכדומה – ברור שיש כאן תהליך עמוק. זו לא תופעת שוליים, אלא מערכה ארוכת שנים שנועדה לעצב את תודעתם של צעירים אמריקאים. בסקר הרווארד האריס מאוגוסט, בתשובה לשאלה "במי אתה תומך, ישראל או חמאס", רק 40% מבני דור ה-Z הביעו תמיכה בישראל ו-60% ענו "חמאס".
1 צפייה בגלריה
(הפגנות נגד ישראל באוניברסיטת קולומביה. ברית ירוקה־אדומה | צילום: Andrew Lichtenstein, גטי)
זו לא תמיכה ברשות הפלסטינית, אלא בארגון טרור לפי ההגדרה הרשמית של ממשלת ארצות הברית.
המספרים האלה אינם תופעה רגעית וגם לא תגובה לתמונות קשות מעזה. הם תוצאה של מערך סינתטי שפועל לאורך יותר מעשור ומבקש להנדס תודעה של דור. כדי להבין כיצד זה קרה יש לעקוב אחר תהליך עומק שהחל הרבה לפני המלחמה. הבסיס הוא שפה רעיונית של תנועות נאו-מרקסיסטיות בקמפוסים, שהתמזגו עם תנועות איסלאמיסטיות המזוהות עם האחים המוסלמים בארצות הברית. זו הברית הירוקה-אדומה. שתי התנועות זיהו יעד משותף: החלשת המערב מבפנים. האמצעי האפקטיבי ביותר הוא אנטישמיות, ככוח מפלג המאפשר ללבות מאבקים תוך-חברתיים. כאן נכנס הנרטיב של צדק חברתי. במשך עשור לפחות הופצה תודעה שלפיה האדם הלבן הוא בעל חטא קדמון כי הוא יורשו של מי שגזל את אדמות האינדיאנים, שיעבד שחורים שהובאו מאפריקה ונהנה מפריבילגיה מובנית על פני האיש החום. התהליך הזה יצר דור שאומר לעצמו "אני חייב לכפר על מה שהאדם הלבן עשה". ואיפה בעולם נותרה כביכול מערכת של דיכוי קולוניאלי מתמשך בעיני אותם גורמים? בישראל.
חטא ה"לבנבנות" הפך לתפיסה שמגדירה אשמה מולדת של עצם הלידה כאדם לבן. כדי להשתחרר מאותה אשמה, המוצא היחיד הוא להתייצב לצד מי שמוגדרים כמדוכאים. זו הייתה נקודת החיבור המושלמת בין הנרטיב האקדמי האנטי-קולוניאלי לבין המאבק הפוליטי נגד ישראל
חטא ה"לבנבנות" הפך לתפיסה שמגדירה אשמה מולדת של עצם הלידה כאדם לבן. כדי להשתחרר מאותה אשמה, המוצא היחיד הוא להתייצב לצד מי שמוגדרים כמדוכאים. זו הייתה נקודת החיבור המושלמת בין הנרטיב האקדמי האנטי-קולוניאלי לבין המאבק הפוליטי נגד ישראל.
ארגון AMP (מוסלמים אמריקאים למען פלסטין) מפעיל מעל 200 תאי סטודנטים של SJP (קיצור של Students for Justice in Palestine), שמטרתם לחזק את הנרטיב האנטי-ישראלי בקמפוסים. רוח גבית אינטלקטואלית מגיעה מפרופסורים כמו מוחמד ממדני מאוניברסיטת קולומביה, אביו של ראש העיר הנבחר של ניו-יורק זוהרן ממדני, שמציגים את ישראל כקולוניאליזם האחרון בעולם. לצד אלה פועלת התשתית הדיגיטלית. טיקטוק, בשליטה הסינית, הפכה לכלי מרכזי בהפצת נרטיבים אנטי-ישראליים, בין היתר בגלל תפקידה של המפלגה הקומוניסטית הסינית בעיצוב האלגוריתמים.
"המכתב לאמריקה"
אחד הטרנדים המדאיגים בשנתיים האחרונות היה החזרה לקרוא את "המכתב לאמריקה" של אוסמה בן לאדן, שבו הוא מצדיק את פיגועי 11 בספטמבר. הייתי חלק ממחקר שעתיד להתפרסם במאמר מדעי בכתב העת Journal for the Study of Antisemitism. כתבתי אותו יחד עם עמיתי, פרופ' גולן שחר מאוניברסיטת בן-גוריון – פסיכולוג המתמחה בנוער במצבי אובדן, ופרופ' ג'ניפר בריק מוטרזשווילי מאוניברסיטת פיטסבורג. במחקר ובמאמר אפיינו את המנגנון הפסיכולוגי שמאפשר לכל זה להתקבע בתודעת הצעירים.
פרופ' שחר הגדיר תופעה אותה כינינו "ביקורת עצמית ממארת", או סרטנית. זוהי תחושת אשמה עמוקה שהצעיר סוחב על גבו בשל מעשי הדורות הקודמים שלו, אשמה שמעוקמת לכדי מנגנון של תיקון עצמי. צעיר שמרגיש אשם בלבנבנותו צריך יעד לכפרה, וישראל מוצגת לפניו כיעד האולטימטיבי. זו לא שנאה ספונטנית. זו שנאה מהונדסת.
כאן נכנסים ארבעת השלבים שאופיינו במאמר:
שלב ההתססה: מתחיל כבר בחטיבות הביניים ובתיכונים, שבהם הפגנות בעד פלסטין מוצגות כחלק מחוויה של צדק חברתי ומודעות מוסרית.
שלב שבירת כללי המשחק: הסטודנט מגיע לקמפוס ומקבל לגיטימציה לומר סיסמאות פוגעניות כמו "מהנהר ועד הים" גם כאשר סטודנטים יהודים מבקשים ממנו להפסיק.
שלב שבירת הקוד האתי: הצעיר עובר עבירות על תקנון האוניברסיטה בשהוא מבצע חסימות, הטרדות, שיימינג והדרה של סטודנטים יהודים וישראלים.
ד"ר קובי ברדה צילום: טל גבעונישלב שבירת החוק: בשלב האחרון הוא מוכן להיעצר, כפי שקרה בהשתלטות על הספרייה באוניברסיטת קולומביה, שהסתיימה במעצרים, גירושים ותיקים פליליים. התמונה הזו אינה מוגבלת לשמאל האמריקאי. גם הימין הצעיר עובר תהליכים דומים. חדירת כסף קטארי למוסדות אקדמיים משפיעה על שני הצדדים. רק לאחרונה נחשף כי בית הספר לתקשורת של אוניברסיטת נורתווסטרן, שנרכש על ידי גורמים קטאריים, אף אסר על הסגל להעביר ביקורת על קטאר. ישראל מצידה כלל לא הייתה נוכחת בזירה הזו. משרד החוץ הורעב בכוונת מכוון במשך שנים, ללא משאבים ויכולת להתמודד עם המתקפה התודעתית. ועדת החקירה הממלכתית שתקום חייבת לעסוק גם במחדל הזה. אי אפשר להבין את מצבה הבינלאומי של ישראל בלי להבין את המערכה על תודעת הדור הצעיר בארצות הברית. ובכל זאת, יש תקווה. גורמים פרטיים כמו אלה קינן, שהקימה את Bright Mind, ורותם אורג, שהקים את Librael, כבר פועלים בשטח. על המדינה לשתף איתם פעולה, להגדיר יעדים, לתקצב ולבחון תוצאות כדי להחזיר את ישראל לזירה החשובה ביותר שבה כלל לא השתתפה.
הכותב הוא מומחה להיסטוריה פוליטית אמריקאית וגאואסטרטגיה, בית הספר הרב-תחומי HIT חולון
