תסמכו על נתניהו. הוא הראשון להבין את חומרת מצבו. בעוד שופריו מדקלמים על קריסת התיקים, העדויות מבית המשפט המחוזי בתל אביב דווקא מעידות שראש הממשלה בצרות. העדות שלו מתפרקת, הוא סותר את עצמו, שוכח מה אמר כשנחקר במשטרה, נתפס שוב ושוב בשקרים, או כמו שאמר לי פרקליט וותיק בעדינות אופיינית: הוא מבלבל את המוח. נאשם שמאמין בצדקתו, אומר אותו פרקליט, סנגור בעברו, רוצה להביא את משפטו מהר ככל האפשר לכלל סיום. משפט הוא הרס חייו של העומד לדין. זה לקום אתו בבוקר וללכת לישון אתו בלילה. אדם כזה רק רוצה להוסיף עוד ועוד דיונים כדי לסיים עם הסיוט.
אם כך, הרי שאין אינדיקציה טובה יותר להבנה של ביבי את מצבו המשפטי, מהדחיות והסחיבות, התירוצים וההתחמקויות מבית המשפט. עניינים מדיניים, עניינים ביטחוניים, מחלות, פגישות חשובות – הסברים מהיקב ומן הגורן. וככל שמצבו חמור יותר, כך הוא משתמש באמצעים פחות קונבנציונאליים. למשל, גיוסו של נשיא ארה"ב לטובתו. ראש ממשלה נדרש למעשה כזה רק כי הוא נואש. אז בזמן שהביביסטים צורחים בחדווה שהמשפט קורס - מי שמבוהל הוא נתניהו עצמו.
גם אם לא ייצא מזה כלום, יש לזה יתרונות ציבוריים. זה מראה לציבור הישראלי שהמנהיג מס' 1 בעולם חושב שהמשפט הזה הוא רדיפה, שמדובר בזוטות ובעיקר שטראמפ רואה בו גבר-גבר, ראש ממשלה מרשים ונחוש בתקופת מלחמה שמוביל את ישראל לתקופת שלום, וטראמפ פונה לישראלים בבקשה: עזבו אותו לנפשו
אף אחד כאן לא טיפש. לא מי שפנה לטראמפ וגייס אותו לכתיבת האגרת לנשיא הרצוג, ולא טראמפ עצמו. מי שלחש על אוזנו של נשיא ארה"ב, יודע שהרצוג לא יכול להעניק חנינה אלא לעבריין. וכדי שנתניהו ייחשב עבריין, הוא צריך להרשיע את עצמו. כלומר, להודות במעשיו.
זה לא יקרה. ביבי כבר אמר את זה. האם יבקש חנינה, נשאל. אולי, אמר, אבל הוא לא יודה באשמה. זוהי תמצית דבריו. וזה בדיוק הפלונטר שלו. אם הוא מודה, אחרי שטען בעבר שלא עבר על החוק, שלא עשה את הדברים שהוא מואשם בהם, שעשה רק את מה שהייעוץ המשפטי אישר לו – יש לזה היבט ציבורי. הבייס שלו מאמין לו. רבים אפילו דוחקים בו להמשיך במשפט עד הסוף, כדי להוכיח לכולם את חפותו. איך זה ייראה עכשיו אם יודה?
וגם אם יודה, מי מבטיח לו שיקבל חנינה? בשביל זה צריך המלצה של מחלקת חנינות במשרד המשפטים, שנמצאת תחת שליטתה של היועצת המשפטית לממשלה. למה שתיתן לו המלצה?
אפילו הנשיא הרצוג, שכל אישיותו אומרת חנינה, במקום לדחות את התערבותו הגסה של הנשיא האמריקני בענייני הפנימיים המשפטיים של ישראל, הודה אמנם לנשיא בנימוס, אבל נתן לטראמפ שיעור קצר ומתנצל בחוק הישראלי, לפיו מי שמעוניין בקבלת חנינה צריך להגיש בעצמו בקשה.
כאילו טראמפ מתעניין
כאילו טראמפ, שמתמודד בעצמו בעניינים משפטיים, מתעניין בכלל. הוא נראה כמי שנהנה מהשיח הזה, הרי מדובר בסוגייה שרלוונטית גם לו. אם זה היה עולה לו בביקורת פנימית, זה כבר סיפור אחר. אבל הוא לא משלם על זה שום מחיר. זה מוסיף לו כוח, שליטה, והיכולת לעשות כל מה שהוא רוצה בכל מקום שהוא רוצה, והוא באמת מזדהה עם נתניהו, מנהיג חזק שנרדף ע"י הדיפסטייט, ממש כמוהו. כמה זה יעלה לנו, למדינת ישראל, כמה נתניהו יהיה חייב לטראמפ על הסולידריות הזאת, את זה עוד נראה.
ומה יוצא לביבי מכל זה. למה הוא משתף פעולה עם קמפיין החנינה של טראמפ? הרי ברור שאם היה חושב שזה מזיק לו, היה אומר לטראמפ בעצמו שיימנע משליחת האיגרת או מבקש מדרמר שיעצור אותו.
אלא שגם אם לא ייצא מזה כלום, יש לזה יתרונות ציבוריים. זה מראה לציבור הישראלי שהמנהיג מס' 1 בעולם חושב שהמשפט הזה הוא רדיפה, שמדובר בזוטות ובעיקר שטראמפ רואה בו גבר-גבר, ראש ממשלה מרשים ונחוש בתקופת מלחמה שמוביל את ישראל לתקופת שלום, וטראמפ פונה לישראלים בבקשה: עזבו אותו לנפשו.
מרכיב לחץ
זהו מרכיב לחץ לסיום המשפט, אם לא בדרך של חנינה, אז בעסקת טעון. כרגע הסנגורים דורשים להעביר את התיק כולו לגישור פנימי. היועמ"שית מתנגדת בטענה שהמדינה לא זקוקה למגשר. אולי לחץ ציבורי אחרי האיגרת של טראמפ, יצור גם עליה לחץ. אז אם עד היום חשבנו שהמשפט קורע את דעת הקהל בישראל, והוא אבן נגף בוויכוח הפנימי, הרי שהאיגרת של טראמפ הוכיחה שהמשפט מתחיל להיות אבן נגף ביחסי ארה"ב וישראל. יש פה אסקלציה: בהתחלה היו אמירות של טראמפ על המשפט ברמה של דאחקות במסיבות עיתונאים, אח"כ זה היה בכנסת, בפנייה של טראמפ להרצוג. עכשיו זה כבר באיגרת לנשיא שייחון את נתניהו. מה יקרה אם הצעד הבא יהיה שטראמפ יתנה הספקת מטוסי F35 בביטול המשפט?
בינתיים נתניהו עסוק בכתיבת פוסט ארוך מלא ברחמים עצמיים, בעקבות סדרת ביקורות תקשורתיות על רעייתו ובנו, גם מצד העיתונאי עמית סגל והתועמלן ינון מגל, שהצטרפו לדברי נתניהו "למקהלת הרשע הארסית". זהו פוסט רגשני עד פתטי, שהציניים יכלו להשוות אותו לסרטונים ששלח החמאס ממנהרות החטופים. מה שהיה חסר בו זו רק תמונה של נתניהו יושב כשהוא מחזיק בידיו עיתון שמראה את התאריך, כדי שנדע שזה עדכני.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזימי שמאמין שנתניהו ישב וכתב את הפוסט על דעת עצמו, שיחשוב שוב. אפשר רק לשער את סעור המוחות וסערת הרגשות שהובילו אליו. יש בו טביעות אצבעות ברורות של רעייתי, עם אזכורים שאי אפשר לשכוח, על עבודתה כפסיכולוגית ילדים שממשיכה בעבודתה יום-יום. ומי יכול להגיד על שרה שהיא אשת חיל, משענת חיי ומשפחתי, גיבורה אמיתית, אם לא שרה נתניהו בעצמה על עצמה, בהשראתו ובפיקוחו של הילד, כן זה שחי במיאמי, ופועל נמרצות, בכישרון גדול ובמחויבות עמוקה, במאבק ההסברה העולמי למען מדינת ישראל, עומד מול מתקפות עוינות וממשיך להילחם למען צדקת דרכנו.
בימים שאנחנו שומעים עשרות סיפורי גבורה, על סבל קיומי ורעות מעוררת השראה, צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שזה אכן כתוב. שהגיבור האמיתי, זה עם המחויבות העמוקה, זה לא מי שחזרו אלינו מקרבות בעזה או ממנהרות החמאס, אלא מקונדונומיניום מפנק במיאמי.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.25
