למעלה מחודש לאחר שנחתם הסכם סיום המלחמה ברצועה (9 באוקטובר) מתבהרים העבר, ההווה והעתיד. ראשית, נחשפת באופן נוקב התשובה לשאלה איך ישראל הגיעה לסיום הלחימה. הכרזות בכירי הממשל האמריקאי, ובראשם הנשיא טראמפ, והראיונות עימם לא מותירים ספק: ישראל אולצה לסיים את הלחימה בעקבות התקיפה הכושלת בקטאר, שעוררה בוושינגטון חשד כבד לגבי יציאה משיווי משקל אסטרטגי. המלחמה לא הסתיימה מפני שהלחץ הצבאי עבד אלא כי טראמפ החליט שמערכה ללא הגדרת זמן ותכנון מסיבה נזק לישראל, אך גם לוושינגטון.
מאז 9 באוקטובר מתחוור גם מהי המציאות החדשה ברצועה. מאחורי ההתהדרות הישראלית בכך שלא הייתה נסיגה מכל הרצועה, מסתתרת העובדה שהגורם המכתיב את היום שאחרי באזור הוא האמריקאים, ואלה מפקיעים בהדרגה מישראל את הבלעדיות על תחומי העשייה השונים. המפקדה שהוקמה בקריית-גת (CMCC) אמורה להיות הרגל הקדמית במעורבות חסרת התקדים של וושינגטון בסכסוך, ולפי דיווחים שונים אמור להתווסף אליה בסיס ענק בגבול הרצועה.
ההגמוניה האמריקאית בעזה הוכחה כמה פעמים: הסכמת טראמפ לקבל את המענה של חמאס לתוכנית 20 הנקודות שלו למרות שלא כללה נכונות להתפרק מנשק; הדרישה להמשיך בתהליך למרות הפרות בוטות מצד חמאס (בעיקר התקריות שבהן נפלו שלושה חיילי צה"ל באזור רפיח והעיכוב בהחזרת החללים החטופים); והתביעה לאישור כל מהלך אזרחי אך גם צבאי בעזה.
בישראל עדיין מכריזים קובעי המדיניות כי אפשר בכל כרגע נתון לחזור ללחימה, לכבוש שטחים מהרצועה ואף את כולה, ולבסוף להשמיד את חמאס. בכך משתקף פער הולך ומעמיק למול עמדת האמריקאים לגבי עזה. יתרה מכך, נראה שכל מהלך שהאמריקאים מקדמים נועד לקבע מציאות חדשה בשטח באופן שיגביל את חופש הפעולה של ישראל ויקשה עליה מאוד לשוב ללחימה.
שיאים חדשים בצונאמי האמריקאי צפויים בשבוע הקרוב שבו תובא להצבעה במועצת הביטחון תוכנית טראמפ ליום שאחרי בעזה ובמוקדה פריסת כוחות זרים באזור. אישור ההצבעה אינו מובטח (נוכח הסתייגות רוסיה וסין), אולם נראה שהטיוטות המקודמות כבר עתה חושפות אתגרים מורכבים: שילוב אנשי הרשות הפלסטינית בניהול עזה וציון האפשרות להקמת הקמת מדינה פלסטינית.
פרשת המחבלים התקועים במנהרות ברפיח משקפת גם היא את הפער המתרחב בין ירושלים לוושינגטון. בישראל עולים קולות רבים - בעיקר מצד פוליטיקאים ופרשנים - שדורשים הכחדה או לפחות מעצר של המחבלים, בניגוד לארה"ב שדורשת כי יניחו את נשקם ויוכלו לחזור לשטח שבשליטת חמאס או שיוגלו לחו"ל, מה שמבטא כמובן חוסר עניין בערעור הפסקת האש.
ככל שישראל תתעקש לדבוק בפנטזיות מזיקות כמו בחצי השנה שמאז 18 במארס ועד סוף המלחמה, היא תאבד רלוונטיות, ובעיקר את היכולת להטיל וטו בנושאים חשובים
ככל שישראל תתעקש לדבוק בפנטזיות מזיקות כמו בחצי השנה שמאז 18 במארס ועד סוף המלחמה, היא תאבד רלוונטיות, ובעיקר את היכולת להטיל וטו בנושאים חשובים: ממשלה עתידית ברצועה עם דמויות הקשורות בחמאס או כוחות בינלאומיים בגבול ישראל ממדינות עוינות (בראשן טורקיה).
כמיהת טראמפ להתקדם לשימור ההסכם עלולה להביא את וושינגטון לקבל פשרות, גם על חשבון ישראל - למשל הסכמה שחמאס יתפרק מנשק התקפי, אך לא יידרש להכריז על פירוק מלא מנשק. נוכח ההתקרבות להשלמת שלב א' של ההסכם (החזרת החללים החטופים), עלול גם לגבור הלחץ האמריקאי על ישראל להעמיק את הנסיגה מהקו הצהוב.
ישראל ניצבת בצומת אסטרטגי וצריכה להכיר בכך שעומדות בפניה כרגע שתי אפשרויות בלבד: להתעמת עם טראמפ ולהציב בפניו קווים אדומים (תרחיש ישים - אך צפוי לגבות מחיר כבד), או להכיר במציאות המשתנה, ולנסות לשמר חופש פעולה מרבי (בעיקר זכות פגיעה מתמדת באיומים מתפתחים, כמו בלבנון), וכן זכות וטו נוכח החלטות שיעמדו בניגוד חריף לאינטרסים הישראליים. בעתיד רחוק יותר ייתכן שתעלה שוב האפשרות לשוב ללחימה - אם טראמפ ירים ידיים נוכח התעקשות חמאס ויאשר זאת לישראל.
סיום הלחימה האינטנסיבית בעזה מאפשר לישראל מבט אסטרטגי בהיר על זירות עימות אחרות. כך מתחדדת העובדה שעל אף ההישגים המרשימים בלבנון ואיראן - העבודה לא הושלמה
סיום הלחימה האינטנסיבית בעזה מאפשר לישראל מבט אסטרטגי בהיר על זירות עימות אחרות. כך מתחדדת העובדה שעל אף ההישגים המרשימים בלבנון ואיראן - העבודה לא הושלמה, ומחייבת מאמץ נוסף להעמקת הפגיעה שנגרמה לאויב. מיקוד הקשב בעזה והדבקות בחזרה ללחימה רחבה שם מכרסמים ביכולת לעסוק בזירות חשובות יותר, ולא פחות חשוב - בלגיטימציה הבינלאומית, ובפרט האמריקאית.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב.
סיום הלחימה האינטנסיבית בעזה מאפשר לישראל להתמקד בלבנון ובאיראן - שם למרות ההישגים המרשימים, העבודה לא הושלמה
