בגורלו של נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית נפל אירוע נדיר, כמעט חד-פעמי, בתולדות המשפט: במו ידיו הוא כתב את גזר דין המוות של המוסד שבראשו הוא מכהן. לפני פחות משנתיים, בהחלטה על ביטול עילת הסבירות, הוא כתב משפט מכונן: "דמוקרטיות מתות בשורה של צעדים שעל כל אחד מהם בנפרד ניתן לומר שאינו מביא לקץ הדמוקרטיה, אך בהצטברותם הם מביאים לשינוי המשטר".
בתרגום לשפה יותר מציאותית: דמוקרטיות מתות בהדרגה, מפסיקה לפסיקה, ובית המשפט ידאג לסלול את הדרך. זה קרה במחצית הראשונה של המאה הקודמת באיטליה ובגרמניה, זה קרה בשנים האחרונות בפולין ובהונגריה וקורה עכשיו בארצות-הברית. בכל המדינות האלה שופטי בית המשפט העליון הכשירו את המסע לעבר המשטר האחר, חלקם בחרדה, חלקם בשמחה, תוך הסתמכות מלומדת על החוק, הנוהל והדקדקנות המשפטית. אילו כבוד השופטים היו לומדים היסטוריה במקום משפטים ייתכן שהיו פוסקים אחרת, אבל זה מה שיש.
פרשת הפצ"רית יוצאת דופן מכמה סיבות. ראשיתה באירועים בשדה תימן, ההתעללות בעציר והפריצה לבסיס. הצבא כשל; העבריינים והמתפרעים נהנו מגיבוי פוליטי רחב ומקמפיין הסתה אלים; בתגובה הפצ"רית, אלופה בצה"ל, הלכה ממשגה למשגה, מטיוח והונאה לכאורה של בג"ץ עד לשני ניסיונות התאבדות ואחר צהריים של דרמה לאומית; נפתחה חקירה פלילית, ששר המשפטים החליט להפוך אותה לשלב נוסף, משמעותי, בקמפיין שלו לחיסול תפקיד היועץ המשפטי ומערכת המשפט בכלל.
מבחינה משפטית הסיפור היה פחות דרמטי: המשטרה פתחה בחקירה כשהדמות המרכזית בה מודה באשמה ואפילו הנייד שלה נמצא שלם. ספק אם הסיפור היה יכול למלא פרק אחד של סדרת משטרה בטלוויזיה. גם הרעש סביב הפצ"רית הצטמצם: לוין, רוטמן ועמיתיהם מיצו את התועלת שהפיקו ממעידותיה. הם הלכו הלאה, לתחנה הבאה.
חקירה מהסוג הזה מחייבת פרקליט מפקח. הרבה עבודה לא אמורה להיות לו, אבל חוק הוא חוק. כך צצה השאלה שפילגה את המדינה לשניים: מי ימנה את מי שיפקח על חקירת המשטרה. היועצת המשפטית לממשלה היא הממנה, אבל המשטרה עשויה להזמין אותה לחקירה; פרקליט המדינה יכול להחליף אותה, אבל ייתכן שגם הוא ייחקר. בכל ממשלה אחרת הבעיה הייתה נפתרת במינוי מוסכם, כמעט אגבי, אבל לא אצל שר המשפטים לוין. כך הגענו לבג"ץ.
מסלול צפוי או מחייב
שופטי ההרכב יכולים היו לבחור בין שני מסלולים. מסלול אחד צפוי, שגור, נוח: צוללים בחוק, שולים ממנו סעיף שנראה מתאים, עוטפים אותו במגבלות שנשמעות טוב ציבורית ומעבירים דף; מסלול שני הרבה יותר מחייב: לפעול בהבנה שהתיק שלפניהם הוא חלק מתמונה הרבה יותר גדולה. את יריב לוין לא מעניין מי יפקח על חקירת הפצ"רית - אותו מעניינת המגמה.
הדרך בה התנהל הדיון בבית המשפט, בשבוע שעבר, הבהירה לכולם לאן פני השופטים. כשצפיתי בדיון חשבתי על בית המשפט העליון של שמגר וברק. מה היה עושה שמגר מול שר משפטים שלא מכיר בו, שמחרים את מוסד הייעוץ המשפטי? הוא היה נפגש עם ראש הממשלה ומבהיר לו, בסמכות אדיבה, שכך לא יכול לנהוג שר משפטים במדינת ישראל. הוא לא היה מניח לח"כ טלי גוטליב להשתולל בבית המשפט. הוא לא היה מתחנן בפני הצדדים להגיע להסכם. שופטים לא אמורים להתחנן, לא במחוזי מול נתניהו ובוודאי לא בעליון. אם הצדדים היו עומדים בסירובם הוא היה דוחה את הדיון עד שיתקררו. בינתיים המשטרה הייתה עושה את עבודתה.
מה היה עושה שמגר מול שר משפטים שלא מכיר בו, שמחרים את מוסד הייעוץ המשפטי? הוא היה נפגש עם ראש הממשלה ומבהיר לו, בסמכות אדיבה, שכך לא יכול לנהוג שר משפטים במדינת ישראל. הוא לא היה מניח לח"כ טלי גוטליב להשתולל בבית המשפט
השופטים בחרו לעצום עיניים ולא לראות את התמונה הגדולה. לחילופין, התמונה הגדולה מקובלת עליהם או לא מטרידה אותם. במאבק על ההפיכה המשטרית מרבים לזהות את בית המשפט העליון עם מילה רבת כוח: "המבצר". העליון הוא המבצר האחרון, המבצר שאם ייפול הכל ייפול. אולי אני מגזים, אבל זה מזכיר לי את המעמד שהיה למילה "מכשול" עד 7 באוקטובר: המכשול על גבול עזה בלתי עביר; המכשול מרתיע; המכשול יעמוד לנצח. מי שאמור היה לשמור על המכשול עצם את עיניו מלראות את מה שמתרקם מעבר לו. ואז הגיחו הנוח'בות.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזי"יש שופטים בירושלים", הכריז מנחם בגין. יפה אמר, גם אם אנשים שוכחים שאמר זאת כשבג"ץ פסק לזכותו. יש שופטים בירושלים, ואת פסיקתם צריך לקבל. אבל את המאבק על כוחו של בית המשפט, על עצמאותו וערכיו, אי-אפשר להשאיר לשופטים לבדם. מחריביו של המבצר בשער.
