הסכנה גדולה וקרובה. כבר לפני בחירות 2026 מתרחשת בישראל מפולת דמוקרטית: ראש הממשלה מנסה להעניק לעצמו חנינה באמצעות נשיא ארצות הברית; הממשלה מנסה לנקות את עצמה מהאחריות לאסון 7 באוקטובר באמצעות ועדת טיוח; שר המשפטים מנסה לשבור את שלטון החוק באמצעות ההדחה של היועצת המשפטית לממשלה. ואם זה מה שקורה כעת - נחשו מה יקרה אם ממשלת הקנאים תזכה לרוב בבחירות. בתוך שנים ספורות עלול להתרחש כאן אסון זהותי: ישראל תהיה לדמוקרטיה עממית, לאומנית וחרדית.
כך שכעת צריך לעזוב הכל ולחשוב על דבר אחד בלבד: יום הבחירות. באיזה הלך רוח ילכו מיליוני ישראלים אל הקלפיות ביום הבחירות, ואיזה חלופות הם ימצאו מאחורי הפרגוד של תחנות ההצבעה.
בשבוע שעבר הצעתי כאן שהחלופה הליברלית בבחירות הבאות לא תהיה רק-לא-ביבי אלא רק-לא-קיצוניים. למה? כיוון שניסינו את הרק-לא-ביבי 16 שנים והוא לא עבד. להיפך. הרל"ב חיזק את נתניהו, הקצין את ממשלות ישראל, ניכר חצי עם והחמיר את המשבר הישראלי. לחזור ולנסות שוב את מה שכשל שוב ושוב זאת איוולת. וכאשר ניצבים על פי תהום – אסור לטעות. חייבים לנסות דרך אחרת.
לנגד עינינו מתרחש כעת מרי אנטי-ליברלי גדול אשר נהנה מתמיכה עממית רחבה, ובמצב דברים זה לליברלים אין ברירה אלא לחפש בני ברית
נחום ברנע חולק עלי. במאמר שפרסם מורי ורבי ב"ידיעות אחרונות" בשישי האחרון הוא הביא שלושה טיעונים חזקים: נתניהו הפך לקיצוני; סיעת הליכוד נגועה בכהניזם; ללא שותפות עם ערבים או חרדים אי אפשר יהיה להקים ממשלה חלופית. אמת. שניים מהטיעונים של ברנע מקובלים גם עלי. אבל הכתובת שאליה נשלח המאמר שלי לא הייתה בית נתניהו אלא בתיהם של תומכי נתניהו. הנמענים לא היו נבחרי הליכוד אלא בוחרי הליכוד. בעוד שאין לי שום אשליות בנוגע למרבית השרים וחברי הכנסת של הקואליציה הנוכחית - אני מאמין בסיכוי הגלום במיליון אנשי ימין מתון. אותם הליברלים צריכים סוף סוף לכבד. להם הליברלים סוף סוף צריכים להקשיב. להם הליברלים צריכים סוף סוף להקשיב.
הנה העניין: המחנה הליברלי בישראל הוא מיעוט. מיעוט גדול – אבל מיעוט. כיוון שכך, מה שהוא עשה בעשורים האחרונים הוא לדרוש ממערכת המשפט, משירות המדינה, מהתקשורת ואפילו מהמימסד הבטחוני לעשות את המלאכה עבורו. במקום להעניק לערכים הליברליים בסיס דמוקרטי מוצק מלמטה, הוא ניסה לכפות אותם מלמעלה. משה לנדוי ורות גביזון הזהירו בזמן אמת שהניסיון הזה ייגמר בבכי. הם צדקו. לנגד עינינו מתרחש כעת מרי אנטי-ליברלי גדול אשר נהנה מתמיכה עממית רחבה.
ארי שביטצילום: יריב כץבמצב דברים זה לליברלים אין ברירה אלא לחפש בני ברית. למרבה הצער הלאומנים והחרדים אינם יכולים להיות בני ברית. ערכי הנאורות זרים להם. הברית עם הערבים חשובה – אבל מוגבלת. התנועה האיסלאמית לא מכירה בזכויות להט"בים והקומוניסטים הפלסטינים אינם ציונים. כך שהדרך היחידה של המיעוט הליברלי הגדול להעניק בסיס דמוקרטי לדמוקרטיה הליברלית בישראל היא לחבור אל הציבור המסורתי. להושיט יד אל המזרחיים ולהושיט יד אל הדתיים המתונים ולכונן ברית ציונית.
כאשר נחום ברנע היה עורך שלי בשלהי המאה הקודמת, עמוס עוז קרא לכונן ברית בין תנועת העבודה לש"ס. הוא הותקף והושמץ אבל כעבור שנים ספורות יצחק רבין הלך בדרכו וניצח. הפעם האחרונה שבה היה פה שלטון נאור מובהק הייתה כאשר ליברלים, מסורתיים ודתיים מתונים שיתפו פעולה. אם לא רוצים שבחירות 2026 יובילו לאסון לאומי בלתי הפיך חייבים להידבר כבר עכשיו עם הציבור המסורתי הגדול, הפרגמטי והערכי המהווה עמוד שידרה חיוני של החברה הישראלית. כדי לצאת מהמערבולת, אשר מאיימת להטביע אותה, ישראל זקוקה היום לברית ליברלית-מסורתית.
