אסור לבטל את קשיי ההתמודדות של רבים ממחנה הרל"ב עם הכרעת בג"ץ בנושא חקירת הדלפת הפצ"רית. לא מדובר בעוד אכזבה מתוצאה שלא נושאת חן בעיניהם. הפעם התחושה היא של שבר אמוני ממש - כפי שדווח מפי בכירים "בתוך המערכת המשפטית התחושה היא של יתמות", שמלווה בחוסר הבנה מדוע קרה לנו אסון "שמשנה סדרי עולם". במה חטאנו, הם שואלים?
1 צפייה בגלריה
גילה כנפי-שטייניץ, יעל וילנר, ואלכס שטיין שופטי בית המשפט העליון
(מתוך אתר הרשות השופטת)
פוסט שהפך ויראלי במיוחד השבוע ברשתות החברתיות מזקק תחושה זו: "נהגנו להתייחס לבג”ץ בחרדת קודש, כאל ישות עצמאית, מעין אורגניזם העולה על סכום חלקיו המתחלפים ונשען על דנ”א, מורשת ומסורת. זה לא קיים יותר. במופעו הנוכחי מדובר באוסף אקלקטי של אנשים, שלוקטו ממקורות שונים ממניעים שונים, וניתן לנחש במידה רבה מאוד של דיוק את פסיקותיהם על פי שמם עוד בטרם נוהל בפניהם התיק".
הקושי לקבל את רוע הגזירה מתורגם לזעם כלפי העליונים שהכזיבו. מאחר שאותם מאמינים "נבגדים בשנים האחרונות שוב ושוב, מופקרים על ידי אותם מוסדות שהם נלחמים למענם" המסקנה היא "שאין באמת טעם להפגין ולהיאבק על עצמאות מערכת המשפט ושומרי הסף. שהשופטים והבכירים יפגינו בעד עצמם, ושיהיה להם בהצלחה".
זה היה צפוי
הזעם והשבר רוחני מזכירים את סיפור אלישע בן אבויה, החכם התנאי שההלם שפקד אותו כשראה את גופת אחד מעשרת הרוגי המלכות - הביא אותו לכפור בתורה באופן מופגן, כאומר: שהאלוהים יצום בעד עצמו ושיהיה לו בהצלחה.
למרבה הצער זה היה צפוי. המשפט, שמטבעו חייב להיות בעל סממנים של דת כדי לפעול, נוהל בשנים האחרונות על ידי מנהיגיו כחצר חרדית של ממש, כשהשופטים מהווים כמו אדמו"רים - צינור שדרכו אפשר להתקשר אל האלוהות. האמונה בעליונות המשפט, שלבשה צורה של דבקות דתית ושל פולחן אישיות של ראשי המערכת, הפכה את האחרונים למורי דרך שקבעו איסורי "ייהרג ובל יעבור" והחמירו הלכות.
הדבקות הדתית מסוכנת לחברה כולה. חובה לוודא שהיא תיוותר במקומה מחוץ לזירה הציבורית - בבתי הכנסיות
כך הוגבהו החומות למול איומים חיצוניים על צדקת הדרך וכך הוחלו איסורים על השמעת דעה אחרת ועל הנכונות להתפשר “שכן בכל מה שנוגע לתורה אין למדינה שום זכות להחליט”. דיוקנאות של בכירות המשפט הודפסו על חולצות, שמלות ושלטי ענק (בדומה לתמונות גדולי התורה החרדיים), וילדים צעדו ברחובות ת"א בחולצות I LOVE BAGAZ, משל הייתה זו מצוות "ואהבת את בג"ץ שופטיך בכל־לבבך ובכל־נפשך ובכל־מאודך". ההגנה על ראשי המערכת נבעה מאמונה שרק הם יכולים להגן עליהם. אמונה שהעניקה לחייהם תחושת יציבות וביטחון. משסדקו ההחלטות האחרונות אמונה זו, נותרו המאמינים נטולי הגנה והשגחה.
זה מסוכן - משום שהדת היא אחד המרכיבים העיקריים של זהות, וההיסטוריה מלמדת אותנו שלא פעם "הסתר פנים" מצד האל מוביל לאחת משתי דרכים רעות: להתנצר או להתבצר. לעבור לכנסייה, או להתאבד במצדה. שתי דרכים מסוכנות - כי הדמוקרטיה הליברלית זקוקה למשפט כדי להתקיים.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי הדברים זהים ואף מוקצנים יותר בקרב מחנה ה"רק ביבי". גם הוא עבר חרדיזציה מואצת בשנים האחרונות. נתניהו החל להיתפס יותר ויותר כ"שמש העמים" כחול לבן, שאינו יכול לטעות ושלא חייב הסבר על מעשיו - ולכן מותר לדרוש כניעה מוחלטת לרצונו.
המסקנה ברורה: גם אם נדמה שהדבקות הדתית משרתת בטווח קצר את המאבק הפוליטי, היא מסוכנת מאוד בטווח הארוך גם למאבק וגם לחברה כולה. לכן, חובה לוודא שהיא תיוותר במקומה מחוץ לזירה הציבורית, בבתי הכנסיות.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.11.25
