"הכל בגלל מסמר קטן", כתבה נעמי שמר על שרשרת טעויות שבסופן נפלה העיר. הטלטלה שעבר צה"ל אתמול נולדה בהחלטה שקיבל ראש ממשלת ישראל מיד לאחר 7 באוקטובר. בניגוד לאינטרס הלאומי ולרגשות רוב הציבור, הוא החליט למנוע חקירה של מחדלי המלחמה.
הוא מנע לא רק חקירה בחלקו שלו במחדל, אלא גם חקירה בדרג הנכון של מעשי ומחדלי הפיקוד בצה"ל. כאשר הרמטכ"ל הרצי הלוי ביקש להכפיף את החקירות הפנימיות בצה"ל לוועדה בראשות הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר שאול מופז ואלופים בדימוס, נתניהו אמר לא, לא יקום ולא יהיה. התוצאה הייתה שורה של תחקירים צבאיים פנימיים, שנעשו ביחידות עצמן, ללא סמכות אמיתית להעניש ולהדיח. כל הפיקוד הצבאי, מהמטה הכללי ומטה, ניהל במשך שנתיים מלחמה כשהר של חמאה מונח לו על הראש.
בחפיפה הקצרה שהייתה ביניהם בתחילת פברואר הלוי המליץ לזמיר למנות ועדה שתבדוק את התחקירים. זמיר נענה במהירות: חודש לאחר כניסתו לתפקיד מינה צוות בראשות האלוף (במיל') סמי תורג'מן. המטרה הייתה לסיים את העבודה תוך חודשיים גג. זה לא קרה: תורג'מן נזקק לעוד זמן; זמיר היה עסוק בניהול המלחמה.
בינתיים עברו שבעה חודשים וחצי מלאי אקשן. צה"ל רשם הישגים, שחלק גדול מהם הושגו תחת אותם מפקדים שנגועים באשמת 7 באוקטובר. על האחריות למחדל לא חלה התיישנות, אבל הזמן בכל זאת עשה משהו. העיסוק באחריות האישית של מפקדים נראה מאולץ, בלתי אכיל, כמו לחם משלשום, כמו חלב שהחמיץ. ההדחות אינן הדחות: הן רק כותרות בתקשורת, עלבון בפרצוף, מחווה סמלית שמיועדת לספק את המייחלים לעונש בלי לפגוע בנענשים.
מיומו הראשון בתפקיד זמיר קיווה לרגע בו הצבא ישים את המחדל מאחוריו. זה היה הרעיון: תורג'מן היה הכלי. עכשיו לא נותר לו אלא לקוות שכך יהיה.
הרמטכ"ל ביקש ללכת בין הטיפות. כפי שיכול היה לצפות מראש, הוא נרטב בגשם משני הצדדים. חשבון המלחמה לא נסגר, לא אצל חלק גדול מהציבור ובוודאי לא אצל הורים שכולים. ומצד שני מפקדים שחשים שנעשה להם עוול נורא. קחו את האלוף עודד בסיוק למשל. בסיוק, אחד האלופים החכמים במטה הכללי, ידע לומר נכשלתי, לקחת אחריות, להמשיך לעבוד ולפרוש מהצבא לאחר הישגים; אבל לאחר שכל הדברים האלה נעשו, בהסכמה הדדית, לחטוף זובור רטרואקטיבי מהחבר שלו זה חייב להיות מעליב. השבחים שבהם זמיר עטף את הזובור רק הוסיפו על הכעס, על הכאב.
זמיר החליט לפעול רק כלפי מי שהיה מעורב ישירות ב-7 באוקטובר. במונחים פרקטיים יתכן שצדק, אבל תחושת העוול רק התחזקה. כל מי שננזף חשב לעצמו: בנסיבות אחרות אני הייתי המדיח וזמיר היה המודח
זמיר החליט לפעול רק כלפי מי שהיה מעורב ישירות ב-7 באוקטובר. הוא העריך שאם ילך לאחור, אל מפקדים קודמים, יסתבך במאבקים שאין להם סוף על השאלה כמה לאחור, ולמה ומי. במונחים פרקטיים יתכן שצדק, אבל תחושת העוול רק התחזקה. כל מי שננזף חשב לעצמו: בנסיבות אחרות אני הייתי המדיח וזמיר היה המודח.
מה גם שבמונחים המשפטיים שהשתרשו בצבא מאז מלחמת יום כיפור ההליך לא היה תקין: לננזפים לא הוצג הדו"ח של צוות תורג'מן. לא ניתנה להם אפשרות לערער על הסנקציה (הפיקטיבית) שהושתה עליהם. מה המשמעות של הערה פיקודית למפקד חיל האוויר תומר בר, שמאז פיקד על מבצעים מזהירים באיראן, בלבנון, בסוריה, בעזה, ואמור להשתחרר מהצבא בינואר; מה המשמעות של הערה פיקודית לראש אמ"ן שלומי בינדר, שצבר הישגים לא מבוטלים בתפקידו הנוכחי וסיכם על הליכי פרישתו בעוד שנתיים הרבה לפני השיחה האישית שאליה נקרא אתמול.
פעם, בשיחה קשה, שאלתי את אריאל שרון על הנזיפה שחטף מראש הממשלה גולדה מאיר בגלל מעשה שעשה כאלוף פיקוד הדרום. "תפתח את התיק האישי שלי", אמר לי שרון. "תראה לי איפה בדיוק ננזפתי". הוא צדק: הייתה ידיעה על נזיפה; לא הייתה נזיפה.
לאחר שישקע האבק על היום המטלטל הזה בצה"ל נישאר עם המציאות: מכל הגורמים שהיו שותפים למחדלי 7 באוקטובר, ראש הממשלה, שר הביטחון, הקבינט, המל"ל, השב"כ, המוסד, משטרת ישראל, רק בצה"ל הוטלו על מפקדים סנקציות. הצליח לו, לנתניהו. הזרע שזרע בהחלטה שלו לא לחקור נתן את פירותיו. התברר שוב שהוא לא חסין ממחדלים, לא חסין מאסונות, אבל הוא לגמרי חסין מעונש. זה מכעיס, זה מקומם, זה לא נכון. האחריות של נתניהו ל-7 באוקטובר חייבת להיחקר, להיבדק, לעמוד למשפט של ועדת חקירה ממלכתית, ולא פחות חשוב, למשפט הציבור.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.11.25
