קשה להודות אבל כדאי להודות: חלק גדול מהצרות של הדמוקרטיה הישראלית נובעות מהפריימריז. זו שיטה שהתקבלה בהתלהבות. לא עוד חבורת עסקנים בכירה שקובעת את הרשימה לכנסת, אלא דמוקרטיה מפלגתית תוססת, השתתפות המונית וצבעונית, קשר בין הנבחרים לבוחרים, ועוד יתרונות. הכוונות היו מצוינות. התוצאות, אם לא יהיה שינוי, מהוות את הפגיעה החמורה ביותר בדמוקרטיה הישראלית.
היום הוא יום הבוחר בליכוד. עדיין לא הפריימריז, אבל שלב מוקדם, שבו ייבחר מרכז הליכוד. וזה כבר מתחיל. אידיאולוגיה? הצחקנו אותם. זה יום חג לקבלני קולות. יום חג למניפולציות. יום חג לוועדי עובדים. בבחירות לוועד הבית יש הרבה יותר רצינות. ההמשך יהיה ברשימת מועמדי הרשימה לכנסת. נקבל עוד טלי גוטליב ועוד ניסים ואטורי, ואין לנו מושג, ובעיקר לליכוד אין, לאן להוליך את הבושה.
כל מי שמעיין בדיוני הכנסת משנות ה-70 וה-80 מוצא שם אוצר בלום של דיונים ענייניים ואפילו פילוסופיים, של חברי הליכוד בכנסת. איזה עושר. איזה עומק. העידן ההוא נגמר. בשני העשורים האחרונים הייתה נפילה חופשית. באופן פרדוקסלי משהו, ככל שחבר כנסת או מועמד לכנסת הוא ריקני יותר, צווחני יותר, קיצוני יותר – הסיכויים שלו לעלות למעלה גבוהים יותר. גם אנשים רציניים מצליחים להתברג לרשימה. אבל הם יודעים שהם חייבים להתיישר לפי המכנה המשותף הנמוך ביותר. חברי הכנסת של הליכוד של פעם יצאו מאולם המליאה של הכנסת כאשר מאיר כהנא עלה לנאום. היום מצטופפים חברי כנסת של הליכוד בצילו של יורשו, איתמר בן גביר. אנחנו טעינו, אמר אחד מחברי הכנסת של העידן החדש, וכהנא צדק. זה לא הליכוד של היום. עדיין לא. אבל זה הכיוון.
"כלב, בוגדת, זקן מתועב"
כדאי לשים לב לכמה מגיבורי המרכז, שהיום זה היום הגדול שלהם. אצל מירי רגב מדובר ב"יהלומים". כלומר, קבלני קולות. אחרים עלו לגדולה בגלל השפל שאליו הם הובילו את השיח בישראל. למשל, משה מירון, שהסיסמה שרשומה על שמו היא "שמאלנים בוגדים". או רמי בן יהודה, שהכניס ללקסיקון הפוליטי ביטויים כמו "כלב, בוגדת, זקן מתועב". הביטוי האחרון נאמר על בני בגין. או איציק זרקא, ש"גאה על שישה מיליון שנשרפו". וכל אחד מהם נערץ, מחובק ומנושק על ידי בכירי הליכוד, כלל שרי הממשלה וראש הממשלה. זה לא חיבור לעם. זה חיבור לזיבורית של העם.
בשני העשורים האחרונים הייתה נפילה חופשית. באופן פרדוקסלי משהו, ככל שחבר כנסת או מועמד לכנסת הוא ריקני יותר, צווחני יותר, קיצוני יותר – הסיכויים שלו לעלות למעלה גבוהים יותר
הרעיון של מתן כוח למצביעי המפלגה, לצורך בחירות מועמדי הרשימה לכנסת, הוא לא רע. אבל אפשר היה למנוע את פגעי הפריימריז. למשל, צריך להיות קשר בין מספר הנציגים של יישוב מסוים למספר המצביעים לאותה מפלגה. שאם לא כן – התופעה של השתלטות עוינת הולכת ומתרחבת. ביישובים מסוימים, כפי שקרה בבחירות בעבר – מספר המתפקדים למפלגה היה גבוה יותר ממספר המצביעים. עכשיו אלה שתי קבוצות חדשות, ואולי, בעצם, לא כל כך חדשות, שמנסות להשתלט על המפלגה מבפנים: חרדים ונערי גבעות. הם יתפקדו והם ישפיעו. מדוע שלא תהיה תקופת צינון? כלומר, השתתפות בקבלת החלטות, כלומר הצבעה על רשימת מועמדים, רק אחרי שנתיים של חברות במפלגה שכוללת תשלום? והשיטה הטובה ביותר ליצירת קשר אמיתי בין בוחרים לרשימת המועמדים היא בחירה מתוך רשימת המועמדים רק למי שמצביע לאותה מפלגה. כך שלא כל שיטת פריימריז פסולה מראש. לא כל שיטה פוגעת בדמוקרטיה. השיטה הנהוגה בישראל היא שיטה שכולה עיוות. זה לא נכון רק כלפי הליכוד. הרי הקיבוצים, למשל, סיפקו בעבר גם למפלגת העבודה וגם למרצ גוש גדול יותר של מתפקדים, יחסית לאחוזי ההצבעה לכנסת. זה הוגן? זה ביטוי לרצון הבוחרים? בוודאי שלא.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיהתגובה הפבלובית לשלילת הפריימריז היא: וכי שיטת הוועדה המסדרת הייתה טובה יותר? התשובה החד-משמעית היא: כן. בוודאי. זו לא הייתה שיטה מושלמת. אבל זו הייתה שיטה שמנעה את התופעות המכוערות של העשורים האחרונים. טיפוסים כמו זרקא ואחרים לא היו זוכים למעמד כל כך משפיע. וההשפעה היא הרבה מעבר לעניין הסמלי. כאשר ועדים גדולים, של עובדי חברת החשמל, של עובדי נמל אשדוד, של עובדי התעשייה האווירית, מצליחים לפקוד המונים – הם זוכים לשליטה בשר הממונה עליהם. החלטות מתקבלות לפי תכתיב של קבוצת עובדים, גם אם מדובר בניגוד מוחלט לאינטרס הלאומי. מה עשו עובדי חברת החשמל כאשר הם רצו למנוע את הרפורמה במשק החשמל? הם יזמו התפקדות המונית לליכוד. זה לא שההצלחה מובטחת מראש. אבל ההשפעה בוודאי מובטחת.
בעבר הועלו הצעות חוק שרצו לחייב מפלגות נוספות להצטרף לשיטת הפריימריז. יש לנו מספיק צרות עם המפלגות שכבר יש להן פריימריז. אין צורך בצרות נוספות.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.11.25
