רגע נתון אחד, וההיסטוריה כותבת את עצמה מחדש. ביקורו של MBS בבית הלבן נחתם בתרועות עם הכרזתו של הנשיא טראמפ על מכירת טייסות 35–F, טנקים מתקדמים ושורת תשורות ביטחוניות נוספות לריאד, בהן ברית הגנה וצפי להסכם גרעין אזרחי.
בחלום הסעודי הוורוד ביותר, גם רבע מהמתנות שהרעיף על הממלכה נשיא ארה"ב היו בבחינת הישג דרמטי. כבר עתה ברור כי מכירת אמל"ח שובר–שוויון מסוג זה, טרם נורמליזציה, פורצת את הסכר האמריקאי לשחיקת היתרון האיכותי הצה"לי - לראשונה מאז אימוץ החוק בנושא בשנת 2008.
לאורך שנים, ממשלים אמריקאים נמנעו מקידום צעדים חד–צדדיים בשורת סוגיות ליבה הקריטיות לביטחון ישראל: שימור חופש הפעולה של צה"ל, הטלת וטו על מהלכים אנטי–ישראליים במועצת הביטחון, הימנעות מהתקדמות מעל ראשה של ישראל בנושא הפלסטיני, תיאום ציפיות בנושא הגרעין האיראני (גם אם פה ושם נשמעו חריקות), חיזוק הסכמי אברהם, סוגיית היתרון האיכותי ועוד ועוד. והנה, בעידן טראמפ, המשקולות על ישראל הולכות ונערמות: חיבה לדיקטטורים דוגמת ארדואן, פוטין ובית המלוכה הסעודי; כימיה מטרידה עם שליט סוריה יוצא דעאש; דחיפת ציר מדינות האחים המוסלמים (טורקיה וקטאר) למרכז הבמה המזרח-תיכונית ובינאום הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
למעשה, לא מעט פרות קדושות ביחסי ישראל–ארה"ב הולכות ונשחטות: פגיעה ביתרון איכותי, הטלת מכסים קבועים, ביטול ויזות למגזר ההייטק, "הצהרת בלפור" פלסטינית ועוד.
הנשיא מערער על יסודות הברזל של "היחסים המיוחדים"
כולנו חייבים חוב של כבוד לנשיא טראמפ על השבת החטופים ארצה והתקיפה באיראן, אך בכך לא מתמצה העניין. טרם חלפה שנה להשבעתו וכבר ניתן לומר, הנשיא מערער על יסודות הברזל של "היחסים המיוחדים" בין ישראל לארה"ב כחלק מתפישתו לחתור תחת נורמות, הבנות והסכמים ארוכי-שנים. אכן, כבר היו נשיאים שאינם מאוהבי ישראל (אובאמה, בוש האב וקרטר) אך מוקדי החיכוך עמם היו נקודתיים גם אם עקרוניים, ומעולם לא הביאו לשבירת מוסכמות יסוד ביחסים. הנזק שהולך ומחולל טראמפ כפול ומכופל: לא רק שהנתון הקבוע לפיו ארה"ב עומדת לצדה של ישראל הולך ומתערער, אלא שהנשיא נתפס כתומך ישראל מובהק. במילים אחרות: אם תחת נשיא ציוני נלהב הולכים ונערמים נזקים אסטרטגיים ארוכי–טווח לישראל, מה יהא עלינו כאשר באותו הבית ישב נשיא שאינו אוהד ישראל נלהב (תרחיש סביר נוכח שינויי העומק בארה"ב). למעשה, שלא במתכוון, טראמפ מכשיר הקרקע לתמורות יסוד בהתבוננות האמריקאית על ישראל ביום שאחריו, ומעניק לגיטימציה לקידום מדיניות פחות נוחה לנו בעתיד. קדימון צורם במיוחד לכך ניתן אך בשבוע שעבר, עם ביקורו של ראש עיריית ניו-יורק הנבחר ממדאני, שטען כי ישראל מבצעת רצח עם בעזה. הנשיא טראמפ מילא פיו מים ולא התייחס, הגם וזו פעם ראשונה אי–פעם שאמירה חמורה ומופרכת שכזו נאמרת בפומבי בחדר הסגלגל.
אבי כאלוצילום: אלוני מוראך הפניית אצבע מאשימה אל מעבר לים איננה סוף פסוק, ואין בה כדי להסיר אחריות מעל מקבלי ההחלטות כאן. המציאות נושכת מתמיד: בצל חולשתו הפוליטית והמשפטית מבית (אגב ״מכתב החנינה״ האמריקני לנשיא הרצוג, שאין לו כל תוקף ממשי), רה"מ נתניהו איננו מעז לאתגר את הנשיא טראמפ - לא בחדרי חדרים ובוודאי שלא מעל גלי האתר.
די לצפות בתדהמה בהודעת התמיכה של נתניהו בהחלטת מועצת הביטחון בנושא עזה, הכוללת מעין הצהרת בלפור פלסטינית ("נתיב למדינה") כדי להפנים את עומקו של השיתוק המערכתי העמוק ממנו סובל רה"מ ביחסיו עם הנשיא טראמפ. היעדר תגובה לשורת יוזמות בעייתיות של הבית–הלבן מעידות אלף מונים, כי היעדר אתגור ישראלי לנשיא אמריקאי באשר הוא – זוהי פריווילגיה שבשכונה הקשה בעולם אין לנו היכולת להרשות לעצמנו. יוצא אם כן, כי הבחירות הקרובות בישראל תהיינה גורליות ומעצבות, בין היתר, גם לעתיד "היחסים המיוחדים".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.11.25
