אני מצטער, אבל אין שום צידוק להעניק חנינה בשלב זה לראש הממשלה נתניהו. אפילו לא צידוק אגבי אחד. יש רק סיבות כבדות משקל נגד המהלך הזה, במיוחד אם החנינה תותנה בפרישה מהחיים הפוליטיים (מה שיוכיח את הטענה שזו סיבת הרדיפה המשפטית אחריו).
אני באמת מצטער משום שתקופה ארוכה סברתי שהאינטרס הציבורי מחייב לסיים את תיקי נתניהו מהר ככל האפשר וחנינה (בטרם אישום או פתיחת המשפט) הייתה אחת הדרכים לכך. מטעם זה השתדלתי יחד עם חבריי לפעול לקידומה גם מול נתניהו וגם מול היועץ המשפטי לממשלה בשעתו. שניהם התנגדו למרות שהבינו היטב שמאבק איתנים בין ראש ממשלה כה נערץ על חוגים גדולים לבין פרקליטות המדינה, יביא בהכרח לשבר שנתקשה לאחותו ולכן מוטב להימנע ממנו. לנתניהו אמרתי בשיחה אישית שכפטריוט אמיתי שאוהב את מדינתו, עליו לוותר גם אם הוא חש שנעשה לו עוול אישי נורא. יש דברים חשובים יותר מכאב פרטי של מנהיג. הוא סירב לא פעם ולא פעמיים ובחר במודע בגישת "תמות נפשי עם פרקליטים", גם כשהבין שהבית יתמוטט על ראשי כולנו.
לא אוכל לפרט מה נאמר למנדלבליט בצוות היועצים החיצוניים שהוא הקים (ואני בהם) למעט זה שרובנו סברנו שבהתחשב בתקדימיות העבירות אינטרס הציבור מאפשר לו לסגור את התיקים כפי שעשו קודמיו בתפקיד: אהרן ברק בפרשת הדולרים של יצחק רבין (שלמעשה נסגרה אף בלי חקירה!) ומני מזוז בפרשת האי היווני של אריאל שרון ב-2004. בשתי הפרשות ההחלטה, שנגדה שיקולי צדק ושוויון, נבעה מאחריות ציבורית ומוכנות לספוג את זעם הציבור כדי לעשות את הדבר הנכון.
לא נתניהו ולא התביעה הסכימו לרדת מעציהם גם כשהיו כאמור סיבות מצוינות לכך: משמירה על מוסדות שלטון החוק שלא ישקעו בבוץ הפוליטי הטובעני ועד למניעת הרחבת השסעים שנפערו בנו. כל מה שנתניהו פירט בבקשתו אתמול. אז מניעת הנזקים הייתה אפשרית ולכן הסיום מוצדק. היום כבר לא.
אני שוב מצטער אבל נזק עצום, גדול יותר משאפשר היה לדמיין, כבר נאסף. החרם הפוליטי על נתניהו שהופעל בעקבות כתבי האישום הוביל לבחירות תכופות ובסופן להקמת ממשלה קיצונית שבה חברים גורמים שבעבר הקרוב לא נתפסו, בצדק, כשותפים לגיטימיים. גם ההתנגדות לממשלה שברה מוסכמות יסוד דמוקרטיות כשלא היססה להשתמש בכוח כלכלי, בסרבנות צבאית ובפנייה לגורמי חוץ כדי לכפות דעתה על העם הריבון. מלחמות אלה, "על כל הקופה", בלי טיפת אחריות, הביאו לקריסת אמון מוחלטת. כיום, היועמש"ית נהנית מ-74 אחוזי אמון ממצביעי האופוזיציה ומארבעה (4!) אחוזי אמון בלבד ממצביעי הקואליציה. כך גם בג"ץ זוכה לעשרה אחוזי אמון בלבד ממצביעי הקואליציה, ול-76 אחוזים מהאופוזיציה. נזק גדול: מערכת אכיפת החוק הפכה בעיני רוב הציבור למפלגה שזוכה לאהדת מעריציה ולשנאת יריביה.
הגילויים על מחדלי התביעה השערורייתיים ועל מעשי החקירה הספק חוקיים מזה, והשימוש המופגן לרעה שעושה נתניהו שוב ושוב במשרתו כדי לקבל יחס שונה במשפט ולבטלו מנגד, רק חיזקו את אמונת היסוד של כל מחנה שהצד השני הוא דמון מושחת. אמונה שמקשה על קיום חברה.
מתן חנינה כעת לא יעזור לנקות את ההרס שכבר נגרם ולא יביא לצמצום הפערים. להפך. הוא יקשה על התיקון
מתן חנינה כעת לא יעזור לנקות את ההרס שכבר נגרם ולא יביא לצמצום הפערים. להפך. הוא יקשה על התיקון. בשלב הנוכחי נותרו מהבניין המפואר, שהיה פעם משכן רשויות השלטון שלנו, קירות מעטים התלויים על בלימה. אין דרך להתחיל לשקמו מבלי להפילם. גם הפערים לא ייסגרו לפני שתיקבע אמת שיפוטית, הן לגבי הנאשם והן לגבי המאשימה. אמת שלא תשפיע על הקנאים משני הצדדים אבל תתקבל בהכנעה על ידי הרוב המוחלט שזקוק לה.
אני מצטער גם כי ברור שאי-מתן חנינה ימשיך את המשפט לפחות לעוד שנתיים-שלוש, מה שאומר שרעשי ההריסה ואבק השנאה ימשיכו להטריד את חיינו, אבל אין ברירה. התיקים חייבים להגיע לכדי גמר מוחלט - זיכוי או הרשעה - כדי שנוכל לגשת למלאכת התיקון במקומות שעליהם יצביעו השופטים: בלשכות ראש הממשלה או התביעה או בכולן. אחרת כל הסבל היה לשווא. שום מורסה לא תטוהר.
מאחר שקשה לראות את בג"ץ פוסל את החלטת הרצוג לחון את נתניהו (מטעמים משפטים וציבוריים), עליו לעמוד בפיתוי העז של "הפסקת אש מיידית" ולהימנע ממנה. במחירים שכבר שילמנו זה הרבה מדי ומאוחר מדי.
