בקשת החנינה שהגישו עורכי הדין של נתניהו איננה מהלך משפטי. היא מהלך פוליטי נטו, מפוקפק מבחינה משפטית אבל מרשים בתרומה שהוא מעלה לנתניהו, אישית ופוליטית. מי אמר שאין לראש הממשלה שלנו יוזמה אסטרטגית ונכונות להיערך ליום שאחרי? כשזה נוגע לו, לגופו, הוא הגדול מכולם.
בקשת החנינה היא אקט ראשון במשא ומתן, שהנשיא הרצוג אמור למלא בו תפקיד מרכזי. היעד יהיה עסקה שתביא לסיום המשפט, בעסקת טיעון או בחנינה או בשילוב של שניהם. הרצוג יאהב כל רגע: לאורך כל הקריירה שלו הוא מחפש את האמצע, את שביל הזהב, את הגשר - גם כשאין אמצע ואין שביל ואין גשר.
אני מניח שלרוב הישראלים ירווח כשיראו שהסיוט הזה מסתיים, חלקם בגלל שהם משוכנעים שנתפר לנתניהו תיק וחלקם משום שהם רואים שבוע-שבוע את בית-המשפט בחולשתו, בקוצר ידו, בקלונו.
גם לי ירווח. השאלה היא מה ייתן נתניהו בתמורה: כפי שמעידים המכתבים שלו ושל עורכי דינו, בינתיים הוא לא מוכן לתת דבר. אולי, אם מדינת ישראל תתנהג יפה, הוא יסכים לסלוח לה על שגררה אותו לבית משפט והפריעה לו להציל את המדינה ואת העולם. נתניהו לא מבקש חנינה: הוא נותן אותה (ואכן, במכתב שהוא חתום עליו המילה חנינה לא קיימת).
השאלה היא איך יתמודד הרצוג עם נקודת הפתיחה הזאת. עומדות לפני מחלקת החנינות במשרד המשפטים ולפניו שלוש אפשרויות. אחת, להבהיר שחנינה לא באה בחשבון: התנאים הקבועים בחוק לא התמלאו; השנייה, לתת לנתניהו כל מה שהוא מבקש ולהתפלל שבג"ץ לא יפסול את החנינה (בג"ץ פסל חנינה פעם אחת: היא ניתנה על סמך נתונים מזויפים); השלישית, להתעקש על פרישה בתמורה לחנינה, להתעקש על הכרה של הנאשם באשמתו, לזכור שהוא, הרצוג, לא ממלא בפרשה הזאת תפקיד של מגשר, מתווך, עורך דין, אלא הוא המחליט, הוא הקובע. ההחלטה תלווה אותו עד יומו האחרון.
בעיניי ההודאה, האמירה, ההכרה פחות חשובות מהמעשה: אם נתניהו רוצה באמת באיחוי הקרעים, השירות שהוא יכול לתת עכשיו לחברה הישראלית הוא לפרוש. אם לא בגלל המשפט בגלל מחדל 7 באוקטובר, בגלל התמשכות המלחמה, בגלל טירוף ההפיכה המשטרית, בגלל הכנסת הכהניזם לקודש הקודשים של המדינה. סיום המשפט בפרישה יתקן משהו; סיום המשפט כשנתניהו ועמיתיו בשלהם יעמיק את הקרע, את הדורסנות, את הייאוש.
לכאורה, המכתבים מספרים כמה המדינה חשובה לנתניהו - כל כך חשובה שהוא לא יכול לזנוח אותה לכמה שעות בשבוע כדי לנצח במשפט שכל כך ציפה לו. אבל הם מספרים לישראלים גם את הסיפור ההפוך: כמה הוא ממוקד בעצמו
לכאורה, המכתבים מספרים כמה המדינה חשובה לנתניהו - כל כך חשובה שהוא לא יכול לזנוח אותה לכמה שעות בשבוע כדי לנצח במשפט שכל כך ציפה לו. אבל הם מספרים לישראלים גם את הסיפור ההפוך: כמה הוא ממוקד בעצמו. התואר מגדיר אותו, השררה. הוא לא יכול בלעדיהם.
***
בקשת עורכי הדין נסמכת על החנינה שהעניק הנשיא חיים הרצוג ב-1986 לבכירי השב"כ בפרשת קו 300, ועל האישור שנתן לה בדיעבד בג"ץ. אנשי השב"כ רצחו שני צעירים, שנעצרו לאחר שחטפו אוטובוס. ראש השב"כ אברהם שלום הורה על החיסול ועל הטיוח בוועדת החקירה. הוא איים שאם יועמד לדין יטען שההוראה ניתנה על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר (שמיר הכחיש). כולם נבהלו, כולם נסחטו: קודם כל צמרת הממשלה, אחריה נשיא המדינה ובסוף שופטי הרוב בבג"ץ, הנשיא שמגר והמשנה מרים בן-פורת (ברק היה בדעת מיעוט).
עורך הדין רמי כספי נקרא לדגל, והמציא פטנט יצירתי: חנינה בטרם משפט. שמגר הכשיר את התרגיל בחריקת שיניים. באוטוביוגרפיה שלו, "תם ולא נשלם", הוא מצטט את הפסקה שמסבירה מדוע: "כשנחה דעתנו כי היו לפני נשיא המדינה ראיות שנעברו העבירות, ומשנתברר כי מבקשי החנינה הודו במעשי העבירה וביקשו כי יחונו אותם, היו לפני הנשיא נתונים מספיקים כדי לשקול את בקשתם לחנינה".
כפי שהסביר לי אמש אייל רוזובסקי, מבכירי עורכי הדין בישראל, המקרה לא דומה: בתיק נתניהו הראיות לא התבררו, הנאשם לא הודה ולא טרח אפילו לבקש חנינה בחתימתו.
יותר מזה: בפרשת קו 300 אברהם שלום ושאר המעורבים נאלצו להתפטר. כאשר אחד מהם, יוסי גינוסר, ביקש להתמנות למנכ"ל משרד השיכון, בג"ץ פסל אותו בגלל חלקו בפרשה.
ואילו נתניהו לא מתכוון להתפטר. להפך: כל הבקשה שלו מנומקת בצורך להקדיש את כל זמנו לכהונתו בממשלה. חנינה למען כהונה: זאת תמצית הבקשה שלו. ספק אם בקשה שארוזה בנימוק הזה הגיעה אי פעם למשכן נשיאי ישראל. התסריט שבו שולפים נאשם ממשפטו כי הוא ורק הוא יכול להציל את העולם טוב לסרטי פעולה אמריקאיים, אולי גם לחוברות קומיקס, לא למדינת חוק.
***
הטיעונים המשפטיים של פרקליטי נתניהו הם המסגרת; החזית הפוליטית, בתחילתה של שנת בחירות, היא העיקר. המהלך של נתניהו הוא, לכאורה, Win Win. אם הרצוג יעניק לו חנינה דה-לוקס הוא ישתחרר בכיף מהמשפט, יוכיח למצביעי הגוש שלו שהוא כל יכול ועל גלי הניצחון ישוט לבחירות. הדי החנינה יחצו קווים מפלגתיים: זה מה שקובע בקמפיין בחירות; אם המשא ומתן יתפוצץ האשמה תוטח באשמים תמיד: הפרקליטות, התקשורת, הקפלניסטים, הרצוג. נתניהו ישוט לבחירות על גלי ההתקרבנות.
יש מי שמאמין - אולי גם הרצוג עצמו - שאפשר לתפור עסקת חבילה כוללת: חנינה, ביטול קלון, המשך כהונתו של נתניהו, אבל עצירת ההפיכה המשטרית וביטול הפירוק של תפקיד היועץ המשפטי לממשלה והדחת בהרב-מיארה
יש מי שמאמין - אולי גם הרצוג עצמו - שאפשר לתפור עסקת חבילה כוללת: חנינה, ביטול קלון, המשך כהונתו של נתניהו, אבל עצירת ההפיכה המשטרית וביטול הפירוק של תפקיד היועץ המשפטי לממשלה והדחת בהרב-מיארה. פרויקט הדגל של הממשלה יועבר למגרש הגרוטאות של ההיסטוריה. לוין ורוטמן יירגעו או ייעלמו. בן גביר וסמוטריץ' ייזרקו לאופוזיציה. החרדים ייתנו את חלקם בגיוס או ימצאו את עצמם בחוץ. נתניהו, כך התיאוריה, הצטרף להפיכה המשטרית כמעשה נקם על משפטו. בלי ענן המשפט מעליו הוא יחזור למקורותיו.
אני מתקשה לראות את זה קורה. נתניהו מסוגל אולי להתהפך, אבל השד שהוציא מהבקבוק לא ייעלם. התהליך שיצר חזק ממנו. הכהניסטים שהשתלטו על הממשלה והקואליציה וחדרו בהמוניהם למרכז הליכוד לא יוותרו.
המודל הוא טראמפ: נתניהו רואה איך הנשיא האמריקאי, פטרונו, חונן סוחרי סמים, אנסים, רוצחים, פושעי התקפה על הקונגרס, איך הוא מבזה את קודמו בפרהסיה ומצפצף על החוקה וזוכה לחנופה כללית. הוא מבקש ללכת בדרכיו.
אולי נכון יותר להסתכל על הצד החיובי: בקשת חנינה היא מעשה לגיטימי. למרות פגמיה היא גורמת לתזוזה במשפט שנדמה היה שלא ייגמר לעולם. מסע של אלף מילין, אמר החכם הסיני לאו דזה, מתחיל בצעד אחד. המסע שלנו לשיקום אולי מתחיל בשני מכתבים.
