ב"חוק יסוד: נשיא המדינה" קיבל הנשיא סמכות מוחלטת לחון עבריינים. וכך נאמר בסעיף: "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשים על ידי הפחתתם או המרתם". מי שקרא את מכתבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו אתמול לנשיא המדינה יצחק הרצוג לא זיהה שם את העבירה, או את העבריין. אי-אפשר היה לזהות שם את העובדות, ההודאה בעובדות, האשמה ובוודאי לא החרטה. לא נורא, אומרים בליכוד, על כך ננהל מו"מ. יהיו מגעים נכבדים בבית הנשיא. ייצאו ויבואו שליחים. נדבר על נוסחי ניסוחים, רבעי משפטים של עשירית ההודאה בעובדות, ובסוף "נגיע לעמק השווה". דהיינו נתניהו יקבל חנינה גמורה, ובתמורה יספק מין ניסוח מדולל שעליו יעמול עו"ד עמית חדד וייראה כמו סלט משפטי שהעלה עובש. אפילו השמרן בשופטי בג"ץ יתקשה מאוד לתת חנינה ל"עבריין" שלא הורשע, שלא הודה באישומים או בעובדות. זה לא משנה. העיקר, לשיטת אנשי נתניהו, יעבור מהשאלה האם נתניהו יפרוש בתמורה לסגירת התיק נגדו, לשאלה האם יספק כמה מילים - שאותן ידחה, יכסה וידחק מאוחר יותר.
עבור נתניהו כל הסיפור הזה הוא win-win.
אם הנשיא הרצוג ידחה את בקשת החנינה שאיננה חנינה, הוא יגיד שהרצוג נותן חנינה לרוצחים ואנסים - ולא לו. הוא יוכל לנצל את ההתקרבנות כל הדרך לבחירות וגם בהן. אם הנשיא יסכים לתת חנינה מבלי שנתניהו פורש מהחיים הפוליטיים, מה טוב; הבעיה נגמרה. הסתבר שהוא נרדף במשך שנים, וכעת הרצוג - אפילו הרצוג, מנהיג העבודה לשעבר! - הכיר בכך. אם הנשיא יעשה את הטעות של להתחיל במו"מ ארוך עם נתניהו, הפשרה המסתמנת תהיה שהוא יצהיר שהקדנציה הבאה "תהיה האחרונה". מה זה אחרונה? אם הממשלה תיפול אחרי שנה? מה, לא ייתנו לו להשלים עוד שלוש וחצי שנים בכהונה חדשה? זה לא הוגן, יזעקו השופרות. בקיצור, כל "התחייבות" של נתניהו שאיננה מעוגנת בהסכם טיעון וקלון לא תוביל באמת לפרישתו. לא עכשיו, לא אחרי הבחירות ב"כהונה האחרונה".
ובמסמך של נתניהו - לא בקשת חנינה כאמור - יש את האזכור המסתורי על יכולתו, אם התיק ייסגר, לעסוק בענייני תקשורת ומערכת המשפט. כאילו שנתניהו איננו מעודכן ומאשר - בשתיקה או במעשה - את מעשיהם של שלמה קרעי או יריב לוין. גם על המשפט הזה עבדו הרבה. שייראה כרמז שנתניהו מוכן לחסל את ההפיכה המשפטית, זו שבה החל רק אחרי שנפתחו התיקים נגדו. או להפך! שייראה שהוא רק יגביר את מעשיו בתחומים האלה, כפי שלשכת נתניהו מיהרה לתדרך אמש, אחרי כמה מאמרים של כותבי טור ימניים שאמרו שנחשפה דמותו האמיתית: אותו נתניהו שב-2015 לא רק גיבה את מערכת המשפטית, אלא עמד בטקס כניסתה לתפקיד של נשיאת העליון ובירך את השופטים על עצמאותם הנדירה בעולם המערבי.
מה שבאמת קורה כאן הוא שקשוקה. יש נושאים שקשה לנתניהו להתמודד איתם בבחירות. אחריותו ל-7 באוקטובר כראש ממשלה. הפטור שהחליט להעניק השבוע מגיוס לבחורי הישיבות - ובעצם, לבוגר של כל מוסד חרדי תיכוני. אלה מרכיבים שפוגעים בו עמוקות בימין, ומסכנים את שלטונו. במצב כזה, מלהטטים ומוסיפים עוד ביצים ועוד עגבניות לשקשוקה, ויוצרים שיחה חדשה לגמרי.
שיחה שאיננה על שיקום ההרס במלחמה, הדרך בה חמאס ממשיך לשלוט בעזה חמוש, עומס ימי המילואים, או הבכיר היחיד שלא התפטר ואחראי לאסון הגדול בתולדות העם היהודי מאז השואה. זה התרגיל הכי ישן והכי מוצלח בספר: אם אתה לא יכול לנצח בוויכוח, תשנה את הנושא. לא חנינה ולא משפט ולא אחריות. סתם שקשוקה.
טרגי שכל זה נופל בחיקו של הנשיא הרצוג. הרצוג עשה כל מאמץ בשנים האחרונות להימנע ממלחמת התרבות שקורעת את החברה הישראלית. מבקריו האשימו אותו בפחדנות ערכית. נדמה לי שזו טעות
טרגי שכל זה נופל בחיקו של הנשיא הרצוג. הרצוג עשה כל מאמץ בשנים האחרונות להימנע ממלחמת התרבות שקורעת את החברה הישראלית. מבקריו האשימו אותו בפחדנות ערכית. נדמה לי שזו טעות: במעגליו-שלו, לא היה קל יותר מאשר להעמיד ביקורת עקבית לנתניהו. חבריו היו מוחאים כפיים, וכך גם רבים בעיתונות. הוא החליט למצב את עצמו כמפשר, מגשר, נשיא של כולם. עכשיו הוא ניצב בפני החלטה בינארית, ועוד כזו שמעורב בה גם נשיא ארה"ב. אם יאפשר לנתניהו לגרור אותו למו"מ ארוך, להתבזות, למתן חנינה ללא תמורה אמיתית והרת גורל, המחיר יהיה כבד מאוד למדינת ישראל.
