יש מצבים שבהם חנינה פשוט לא רלוונטית. מקרים שהמחילה עליהם כמעט בלתי אפשרית. הם אמנם נדירים אך ברורים בהופעתם. התזמון, התוכן, ההשלכות – כל פרט בהם מלמד שהנזק גדול מהתועלת שבסליחה. ולא בכדי. המוטיבים שצפים מתוכם מרגישים לפעמים כמו משל תנ"כי על כאב ואובדן. קרע לאומי, מלחמת אחים – אלו בדיוק המאפיינים שמרכיבים סיפורים כאלה. ובימים האחרונים אנחנו בשיאו של אחד כזה ממש. הוא לא מתחולל בבית הנשיא אלא בכנסת. ויש לו שם. קוראים לו חוק הפטור מגיוס.
לא מדובר בנושא היחידי שבוער כאן כמובן. ישראל רווית מחלוקות. מהדורות החדשות מלאות בטרגדיות, אסונות ומשברים. למולם נותר רק להתפעם מרוח העם הזה. מחוסנו הלאומי. התכונות הייחודיות הללו איפשרו לישראלים להתקדם למרות הקשיים. לטפח נס שנקרא מדינה. להמשיך אף שהזכות לנשום כבר הפכה למותרות.
אבל בנושא הפטור מגיוס יש משהו שונה. כזה שמאיר אותו בצבעים של עלבון ועצב ומעורר התנגדות משני צידי הבית. הוא מבחין בין דם לדם. הוא מייצר מעמדות בין אדונים למשרתים, תרתי משמע. ויש בו עוד משהו. מה שהופך אותו לבלתי נסלח ציבורית הוא לא רק השפעותיו, אלא גם היסוד הנפשי של מוביליו. כי בניגוד ל-7 באוקטובר – פה לא מדובר במחדל, אלא במעשה שתוצאותיו ידועות מראש. כזה שמשמעויותיו עמוקות כאכזבת בת זוג מסבב נוסף לבד בבית.
חשוב להדגיש שהסיבה לכך היא לאו דווקא ביטחונית. בניגוד לנאמר אמש בכנסת, צורכי צה"ל אינם הדבר המרכזי במהלך הנוכחי. הגיוס לצבא הוא קודם כל נושא חברתי. הוא מבטא שייכות למדינה. הוא לא סוגיה של כוח אדם אלא של רוח אדם ומקום. וככזה, הוא משפיע על תפיסת הישראליות. אחינו החרדים, יש להזכיר, אינם קהילה מרוחקת בברוקלין או סידני. בניגוד לחיים בתפוצות, אין להם "זכות מוּלדת" לאזרחות. הם אזרחים על מלא. סטטוס כזה טומן בחובו אתוס של זהות ותרומה. ומי שמאפשר להם להמשיך שלא להתגייס – סודק את אותו האתוס. למעשה, הוא הופך את בני-ברק לגלות ישראל.
אסור להתבלבל - הטענה שההדרגתיות בהצעת החוק הכרחית, אינה מדויקת. גם כי מילואימניקים קורסים, אבל בעיקר כי הנושא הזה לא התחיל אתמול. הוא איתנו מ-1998, כשבג"ץ אסר לפטור אלפים מגיוס בהחלטת שר ביטחון. מאז, במשך שלושה עשורים, עברו מיליונים בבקו"ם. אינספור מסכתות נלמדו בישיבות. כל בר דעת יסכים שמדובר בזמן מספק להיערך לגיוס. ולמי שעדיין קשה – יש שירות לאומי או אזרחי למכביר.
לא קיצוניות השנתיים האחרונות היא שעוררה את דחיפות הגיוס. 7 באוקטובר לא יצר את הצורך. הוא רק המחיש את הבעיה
הנקודה היא שלא קיצוניות השנתיים האחרונות היא שעוררה את דחיפות הגיוס. 7 באוקטובר לא יצר את הצורך. הוא רק המחיש את הבעיה. לכן גם אם ייכנעו מחר כל אויבינו, לא ניתן עוד להמשיך כאילו כלום. אחרת, לא ייווצר כאן רק אתגר מבצעי אלא אסון חברתי. את הלהבה היהודית מוכרחים לשמר ולטפח. זוהי חובתנו כמדינה. אבל פטור מגיוס הוא לא הדרך. למעשה, ההפך הוא הנכון. אין יהודי מללמוד על מדים. ועילויים, כמובן, נכון שיקבלו פטור כדי להוביל את המלאכה במסגרת מתאימה וייעודית.
העניין הוא שגיוס צבאי, לאומי או אזרחי מוכרח להיות ברירת המחדל, לא החריג. וסטייה ממנו צריכה לגרור שלילת זכויות, כמו כל סטייה מנורמה אזרחית ראויה. אחרת, נמשיך לאפשר אורח חיים מסוים, אך לפורר עם שלם.
