השנה הועבר שבוע הספר בירושלים ממתחם התחנה אל בתי הקפה השוקקים שבו אל כיכר ספרא המאוכלסת בבניין העיריה ואגפיה. עליתי ללשכת ראש העיר משה ליאון ויצאנו אל המרפסת בקומה הרביעית המשקיפה לכיכר. ליאון נשען על המעקה והתבונן במשך דקות ארוכות. המראה היה גדול מסך מרכיביו ומשתק ביופיו: הר הבית, הכותל, כיפת הזהב, אינסוף מנופים נראו במרחב סביבנו בונים את העיר המתרחבת ומתחדשת ומתחתינו דוכנים עמוסים בספרים ומאות אנשים מסתובבים ביניהם. כאלו שעצרו את שגרת יומם והלכו לחגיגה תרבותית. ממרומי לשכת ראש העיר חווינו עבר היסטורי נוגע בהווה מפעים ויכולנו להרגיש את תנועת הרוח שפשטה בכיכר ספרא. עם ישראל כולו נמצא שם: דתיים ,חילונים, חרדים . נשים בכיסוי ראש לצד נערות בגופיות, חרדים בחליפות החליפו דיבורים על ספרים עם חילונים במכנסיים קצרים. הספרא לבדו נוכח בכיכר בימי חג הספר. את הסייפא השאירו לערוצי הטלוויזיה.
שבוע הספר בשרונה
(צילום: מוטי קמחי)
במבט על הכיכר ההומה נזכרתי בנבואתו של הנביא זכריה: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". הנבואה מימי בית שני התרחשה לנגד עינינו בכיכר בירושלים כשילדים וזקנים הולכים עם שקיות מלאות ספרים כתובים בשפה העברית. אושר תרבותי, סיכם ראש העיר.
"שבוע הספר העברי" - שלוש מילים שמרגשות אותי שנה אחר שנה. לפני 100 שנים בדיוק, יוני 1926 , בשדרות רוטשילד בתל אביב הוצעו לציבור הקוראים ספרים במחיר מוזל. ברכה פלאי מהוצאת "מסדה" הגתה את רעיון יום הספר העברי ומאז הורחבה יוזמתה לשבוע הספר. ואני, הילד בן ה-10 התחלתי את דרכי בעולם כמוכר ספרים יחד עם אבי צבי איכנולד ז"ל שמכר אינציקלופדיות ומילונים ולקסיקונים. שישים שנים אני בענייני הספרים, זוכר במדויק את הימים שעברנו מבית לבית ומכרנו אנציקלופדיות ואחרי מלחמת ששת הימים אלבומי ניצחון מפוארים. אני זוכר את התרוממות הרוח בשבוע הספר שמעולם לא בוטל ,חושב על אבא שבשבילו תחיית העם היהודי היא בספרים שנכתבים בעברית. בשבוע הספר משפחתנו מתגייסת .אני רואה לצידי את ילדי ונכדי עומדים בדוכני ההוצאה ומשתפים אנשים בחוויות הקריאה שלהם והלב מתרחב . אני חושב על אבא שבגיל 94 בא לשבוע הספר בכיכר מלכי ישראל בתל אביב ואורו פניו כשעמד לצידי בדוכן ההוצאה מבחינתו זה הניצחון על הנאצים שביקשו להשמיד את העולם היהודי כולו. היום ברור לי שמותר לנו להתרווח בכורסא ולהגיד בגאווה :תרבות בת 3,000 שנים חזקה יותר מהכול וגם האירנים לא יוכלו להשמידה. וכן, אנחנו עם הספר ושחוגג בגאווה 100 שנים לאירוע המופלא שנקרא שבוע הספר העברי.
כשעמדתי שם מעל כיכר ספרא בפתיחת שבוע הספר בירושלים ראיתי בדמיוני את אליעזר בן יהודה עומד לצידו האחד של משה ליאון , לצידו השני הרצל ומעליהם הנביא זכריה ואמרתי לעצמי שזהו זמן ניסי, זמן תנכ"י כשנבואה וחזון מתגשמים.
לפני 30 שנים נולד בי הרצון להחזיר את ארון הספרים היהודי לישראלי הסקרן המבקש להכיר לעומק את מקורותיו. היום אני מסמן בסיפוק את הגשר שבנינו ואת יסודותיו החזקים.
בשבוע הספר אני חושב על אבא ז"ל, שבשבילו תחיית העם היהודי הייתה בספרים שנכתבים בעברית
מאז שבעה באוקטובר יותר ויותר אנשים מחפשים משמעות ומנסים לפענח את הקשר למקום שבו נולדו גדלו ובו התרחש הטבח הנורא. ספרי אמונה לא במובן דת אלא זהות ומשמעות הם ספרים מבוקשים בשלוש השנים האחרונות. ספרי חטופים שחזרו מהשבי בעזה שיצאו ב'ידיעות ספרים" זכו לקהל קוראים גדול: בר קופרשטיין ,שושן הרן, קית ואביבה סיגל ,לואיס הר, עמית סוסנה ובקרוב ייצא גם ספרה של אמילי דמארי. בעיני הספרים האלו הם האדם מחפש משמעות של ויקטור פרנקל. הם הרוח הישראלית שהתערערה והתחזקה גם בזכותם. כשהחטופים בעזה עברו את הקשיים הבלתי נתפסים הם היו באמונה ,האמינו שייחלצו אותם, ראו אור בתוך האפלה הנוראה, שם התגלו תעצומות הנפש ,הכוח הטמון באדם, ובאלו ביקשו הקוראים להיאחז ולהישען. הספרים האלו הם בלון חמצן ,שקי תקווה ואפשרות לריפוי. בימי שבוע הספר כשאני רואה חרדים מדברים עם עמית סוסנה על שעבר עליה , מבקשים ממנה לכתוב הקדשה אני נוגע בחוט הדקיק שמחבר אותנו, למרות הכול. זוהי עבודת הקודש שלי, שליחות למען הדורות הבאים , למען ההיסטוריה היהודית-ישראלית , כשהדברים כתובים אף אחד לא יוכל למחוק אותנו.
בתל אביב מתקיים שבוע הספר בשרונה, מול הקריה. חיילים ואזרחים מסתובבים בין הדוכנים, לא מזכירים את הטילים שנפלו כל כך קרוב, דברים על "נתן ועמוס" של אסף ענברי , על אריק אינשטיין מקריא הארי פוטר וגם "עד שליבך יתנגן" שכתבה אלומה לב על תורת ימימה. זאת ההוכחה שבתוך הכאוס שעובר עלינו בשנים האלו ישנו גרעין חזק של נורמליות רצון עז להיאחז בשפיות , צלילה לעולמות שקמים לתחיה בספרים.
יש האומרים שאנשים יותר מדברים על ספרים מאשר רוכשים אותם. הפסימים מדברים על סוף עידן הקריאה. לפני מאה שנים חיים נחמן ביאליק ניבא שבעתיד לא יימצאו קוראים לעברית, ברל כצנלסון חזר על כך שנים אחריו, לשמחתי המציאות הוכיחה לשניהם את טעותם. אומנם לא עושים אקזיט מרהיב בתעשייה אבל ספרים נמכרים. כולנו מתפרנסים ומצליחים לקיים את המפעל המופלא והמשמעותי הזה.
חג ספר שמח
